מה שנראה פעם כמדע בדיוני או כמציאות סוריאליסטית בסדרת האינטרנט "Rabbits" (2002) של דיוויד לינץ' כבר הפך למציאות. כמו בחלק גדול מעבודותיו, האמן משחק את שני התפקידים – הבן והאם, ובכך מצביע על הקשר העמוק ולעתים הבלתי ניתן להתרה בין אמהות לילדיהן, קשר שבו האם מוכלת בתוך הילד והילד מוכל בתוך האם.
הטשטוש וחוסר היציבות באים לידי ביטוי גם בסאונד – הדמויות בסרט מדברות גי'בריש, שפה לא ברורה ונטולת משמעות, שפה נזילה המטשטשת את הגבול שבין מילים לרעשים. בן-נון לועג לדיאלוג הקולנועי הבנאלי והקלישאתי המובן לצופה גם כשהמלל אינו ברור לו, בדומה לשימוש שעושה צ'פלין בג'יבריש בסצנה הפותחת את סרטו "אורות הכרך" (1931), שבו הוא לועג לכניסת הקול לקולנוע ומבקר את עריצותו והשתלטותו על ערוץ התמונה.
הקולות הנשמעים בסרט מזכירים גם את הצלילים, ההמהומים והמלמולים שתינוקות מפיקים בשלב הקדם־שפתי, הקודם לציות לסדר הסמלי של השפה. ז'וליה קריסטבה טוענת שהחוויה הקדם־שפתית מאפיינת את יחסי היילוד עם אימו, ושחוויה זו אינה מתפוגגת עם הכניסה לשלב הפקת השפה, אלא הופכת לחלק מהתת־מודע.[1]
בסרטו של בן-נון חוויה זו אכן חוזרת ומופיעה בתוך סיוט משותף של האם והבן.
[1] Kristeva, Julia, Revolution in Poetic Language, New York: Columbia University Press, 1984.
פחות קריאה...