אקסודוס, המיצב הרב-מוקדי של נועה יפה, מתרחש במתח שבין הספקולטיבי והעתידני לאנכרוניסטי, בין המטאפיזי לגשמי. מבואת הכניסה למוזיאון וקיר הבטון החשוף, הברוטליסטי, הנמתח לאורכה הם התשתית הרעיונית והקונסטרוקטיבית של המיצב. ארבע העבודות המרכיבות אותו – אום, הגיבור בעל אלף הפנים, שחר הזהב וסולמות ונחשים – מקיפות את המבואה, ומתגלות מבעד למערך של חלונות ופתחים כנופים קוסמולוגיים מוכרים ובדיוניים, הפורצים את גבולות המוזיאון ופולשים לתוכו. יפה קוראת תיגר על המרחב המוזיאלי ומשבשת את המתווה האדריכלי של מבנהו – חוסמת מעברים, סוגרת פתחים, מתרגמת אזורים פונקציונליים לחללי תצוגה ומשיתה סאונד, תאורה ופעולות פיסוליות על המרחב. ההסטות יוצרות תחושה של דיסאוריינטציה. במבואת הכניסה, שנועדה לתווך בין החוץ לפנים המוזיאון, רוחשת אשליה של ממד טרנס-גלקטי בדיוני, זר ומוזר.
באקסודוס ממשיכה יפה לפתח את מה שהיא מכנה "פוטו-דיורמות" – עבודות הנעות כל העת בין שפת הצילום והפיסול, בין דו-ממד לתלת-ממד. האמנית משתמשת בהכפלות, השתקפויות, שיבושים ומשחקי תאורה, צבע וקנה מידה למתיחת גבולות הסוגות שבהן היא פועלת. הדימויים מתלכדים לקומפוזיציות אופטיות מתעתעות, תרכיבים של אלמנטים תלת-ממדיים המוטמעים במבנה האדריכלי. ה"פוטו-דיורמות" של יפה מקפלות בתוכן סמלים מיתיים ודתיים מן המונותאיזם, הפגאניות, המיסטיקה והרוחניות, ונוכחותן במרחב עדינה ופגיעה כמו היו יצורי כלאיים בין-כוכביים. מערכת הדימויים הניבטת מבעד לזגוגיות ולקירות מפגישה בין הקונקרטי לבדיוני-פנטסטי. בשפה פוטוריסטית-סוריאליסטית מקיימת עבודתה של יפה זיקה אסתטית ותמטית לסינמטוגרפיה של המדע הבדיוני משנות השישים והשבעים של המאה העשרים, ובמיוחד ליצירותיהם האיקוניות של סטנלי קובריק ואלחנדרו חודורובסקי.
אקסודוס סובב סביב החומרי כמו גם סביב ההיפותטי, נע בין הווה מוחשי להווה פוטנציאלי. הצורך לפרוץ גבולות אל עבר הבלתי-ידוע הוא גם הצורך לברוח מן העצמי – רק על מנת לגלות, בסופו של סיבוב, שהאימה שבכליה ובחידלון מצויה בתוכנו.
פחות קריאה...
