"הנופים האלה של נורית דוד הם הדבר שלעולם נשאר מאחור, הם אותו הדבר שמעולם לא הבטת בו גם כשניצב כולו מולך, אולי בעיקר אז […] נופיה אינם חולפים בדרכם הלאה לשום מקום, הם קבועים ועומדים במקומם כמו מסומרים. כמו אימה שהייתה לצלם, לדמות. האימה הולכת בנופים האלה על בהונות קפואות כמו חרסינה. היא קפאה בצלמם ובדמותם של אם ועוללה, אב שכרסו תפוחה כאילו זה עתה ילד את התינוק שאותו הוא מניף לראווה. הדמויות הנעריות האחרות שננעצו במרחבי הנוף מתפקדות שם גם הן כצלמים של מעצור, צלמיו נעדרי הצל של כוח בלתי-אפשרי, שנועד לעצור את 'הכל' מלהמשיך, מלהקיץ ולהתעורר אל ממשות היש, אל נוכחות הקץ […]."
"הציורים מודדים את הזמן שנאגר והיה לדימויים האלה כמו שעון חול שקדני, חרישי, המאבד גרגר אחרי גרגר […] הם מבט עמוק אל תוך 'הנורמליות' מבעד לחלונותיה, מבעד לחלונות המקלפם אותה, פוערים את קירות הבית […]"
"החוץ המתגלם בנופים הוא פנים עולם שהוא ציור […] ה'היסטורי', שממנו נדלו רכיביו, הוא מחוז של שכחה, של דומיה, המהווה תחליף לדממה המוחלטת המתגלה בשיכרון מעמקים. השכחה במרחבי הזיכרון המוחלט האצור בהיסטוריה של הציור, היא גם בית חליפי."
"נורית דוד איננה חדלה לכתוב את החלום בהקיץ, הנרקם מול עיניה בתחומי הקץ הנוכח, שהוא הציור שלה."
שבא סלהוב, מתוך קטלוג המלווה את התערוכה
פחות קריאה...
