לקסיקון הצורות הקבוע, פחות או יותר, מצטרף בשלב הבא לאופציות שונות לסידורים בחלל: דבר מונח ליד, או על גבי, או בתוך, או נשען על דבר, שוכב, אופקי, אנכי, מוקטן, מוגדל. הסידור קובע את האופן שבו אנחנו מעניקים לדבר משמעות ביחס לגוף, ביחס לדברים הסמוכים לו, ביחס לעצמו, כאשר המפגש הגופני עם הדברים נמצא לעיתים בסתירה לתפיסה הויזואלית שלהם. תהליך הפענוח ומתן המשמעות לעבודה כורך את האופטי עם הגופני באופן שאינו מאפשר פיצולם – הראיה מובילה את הגוף למפגש עם העבודות, הזכרון הגופני של המפגש עם הדברים מקרין על ההתבוננות.

ההצגה המחודשת של העבודה דברים אחדים בגרסת הרצליה, משלימה את המהלך של העבודה כפתיחת הסבך שאפיין את עבודותיו של טבת בשנים האחרונות. דומה שהעבודה נפרשת ומתמסרת לעיני וגוף הצופה, מורידה את המחסומים הפיזיים והויזואליים. תנועת ההתרחבות וההפרדות של המצבור מהמרכז יצרה קבוצות (או משפטים), וביניהן שבילים המזמינים את הצופה להכנס אל העבודה. באופן משמעותי, ובניגוד לעבודות קודמות בהן המפגש עם העבודה היה בגובה העיניים באופן שכרך את המפגש הפיזי עם האופטי, תנאי החלל בהרצליה מאפשרים את ראיית העבודה במבט על החולש על המרחב, ומאפשר ראייה סימולטנית, ממפה ומאחדת של הריבוי, שמופיע פתאום כציור מופשט בעל נפח.

אלא שתפיסת העבודה כבהירה, שיטתית, שקופה ומתמסרת למבט הממפה, היא מלכודת המפתה את הצופה להכנס למבוך שאין בו התחלה, סיום או מרכז. ברגע שנכנס לשבילים הפרושים לפניו מאבד הצופה את האוריינטציה, במערך של אפשרויות, אשליות, השתנויות ומשחקים. במקום גריד מודרניסטי מופשט, בעל הגיון פנימי רציונלי ושיטתי, נכנס הצופה למרחב של אי יציבות המערער את האובייקט ואת הסובייקט ביחס אליו.
הפיתוי לזהות שיטה לפענוח הצופן של שפת העבודה חוזר בדרכים שונות בעבודה, שמספקת קצות חוט המובילים את הצופה אל תוך המבוך. הצופה שנענה להזמנה – וזו אכן הזמנה – לקרוא את העבודה, יעמוד מול מצבור חוויות מופשטות אבל קונקרטיות, מול אינפורמציה אופטית ופיזית, עתירת אפשרויות סותרות. נסיון פענוח הצופן של טבת מפעיל את אותם מנגנונים המשמשים אותנו בחווית ההתנסות מול דברים בעולם – שימוש, ראיה, נסיון קודם, ידיעה לוגית, זכרון, נסיון להחיל שיטות וכללים מקיפים. במקביל מספקת העבודה רמזים המתבססים על כלים ומושגים של שפת האמנות המודרניסטית. דווקא הריבוי ונדיבות היתר הללו הם מקור כשלון הפענוח המצמצם, בהעדר היררכיה או עדיפות לשיטה מסוימת. מעקב אחר אחר שיטה אחת בנסיון לפענח את ההגיון הפנימי של העבודה יוביל את הצופה למבוי סתום. כל אפשרויות ההבנה וההכרה של העבודה מתקיימות במקביל, ומספקות חוויה של ריבוי מורכב, מסובך, עתיר סתירות, זורם ועשיר.

טקסט: מאיה שמעוני

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית הזמין את נחום טבת להציג את העבודה דברים אחדים, שהוצגה לראשונה בתערוכה הרטרוספקטיבית של טבת במוזיאון ישראל בירושלים בשנת 2006, במקביל לתערוכה *DIY. סמיכות ההצגות מאפשרת התבוננות והבנה חדשות של המהלך של טבת בהקשר הרחב יותר, הן של הרגע ההיסטורי של הפוסט-מינימליזם הישראלי, והן של האמנות העכשווית בישראל.

פחות קריאה...