במיצב שיצר סגל באולם הכניסה של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מוצבים על מתקני תצוגה יעודיים גיליונות עיתון שלמים לצד מערכים מובְנים של קטעי גיליונות מקופלים, הערוכים כמוצרי צריכה שמיועדים להפצה המונית. לתמונות המקופלות זו ליד זו וזו על גבי זו יש איכות פתיינית, מרצדת, והן יוצרות קולאז' תזזיתי. זוהי טכניקה שמזמן הייתה לאיקונית בתולדות האמנות המודרנית, והובנה כמשקפת את חיי הדחיפות האורבניים בעידן המתועש שבחיקו נולדה. כבר בשנות השבעים אבחן בריאן או'דוהרטי (O'Doherty) את יכולתו של הקולאז' להנכיח הצפה של אינפורמציה טקסטואלית וחזותית כעודפות חוסמת, המובילה לאדישות ולניכור. בעידן הווירטואלי התעצמה חוויית הריצוד של רצף הדימויים החולפים ללא הרף לנגד עינינו באינסטגרם, בטאמבלר ובפייסבוק.
"העיתון של אתמול", מושג המשול לעניין שאבד עליו הכלח, מתערער פעם נוספת במיצב של סגל לנוכח ערכו החדשותי המדורדר ממילא של החינמון בעידן של חדשות מפוברקות, פוסט-אמת וירידת קרנה של התקשורת הכתובה כגוף חוקר סמכותי ונטול פניות. ניתן לראות במהלך של סגל הדהוד לפרשנותו של בנג'מין בוכלו (Buchloh) לטכניקת הדקולאז' (קריעת פיסות משכבות המודבקות זו על זו), שאת הממד הרדיקלי שיש בקיטוע שהיא יוצרת מעצימה המחווה השרירותית של קריעת הדימויים המכסים זה את זה. לדבריו, שינו דימויי הדקולאז' את תפיסתה הכולית של הצורה והביאו לשחיקה טוטלית של הדימוי, בבחינת חתירה תחת היחידות הסמנטיות הבסיסיות ביותר. בפנינו מוצגת לוגיקה אירונית, שמבטאת אבסורד חדש-ישן ביוצרה הקבלה בין ראש התלתלים של גיטריסט להקת קווין בריאן מיי, ראש השיבה הגלי של אליזבט השנייה מלכת בריטניה, וענן הפטרייה של פצצת האטום; בין תצלומים מזעזעים של זירת רצח, פרסומת לחדר כושר, מזון בריאות, כלי נשק, יהלומים מופרזים, וחשיפת מעלליו של עוד פוליטיקאי שנתפס בקלקלתו.

צילום: טל ניסים

פחות קריאה...