דיוקנות עצמיים משנות ה-70, תצלומים, שנות ה-70
נשמת אפריקה, תצלומים, 2008

סמואל פוסו גדל בניגריה, אולם נאלץ לעזוב בסוף מלחמת ביאפרה בשנת 1972. הוא עבר לבנגואי, ברפובליקה המרכז אפריקנית, שם מצא עבודה כעוזר צלם. לאחר שישה חודשים, בגיל 13, פתח סטודיו משלו לצילום דיוקנאות. בלילות, לאחר שעבד כל היום בצילום לקוחות, החל פוסו לצלם דיוקנאות עצמיים כשהוא מנצל את החשיפות שנותרו על סרט הצילום, על מנת לשלוח לסבתו בניגריה. בתחילה הייתה מטרתו להראות כי הוא עדיין בחיים, אולם עניינו בחקירת הז'אנר צמח בהתמדה, והוא החל להתנסות בטכניקות ותנוחות חדשות. בסדרה אחת הוא ניצב לפני רקע של בוקרשט, אשר שימשה מודל לרפובליקה המרכז אפריקנית הסוציאליסטית; בסדרה אחרת הוא מצטלם בחולצת טי עליה מופיעים נשיאי הרפובליקה המרכז אפריקנית. במרוצת השנים הפכו הבגדים יותר מוזרים והתנוחות ליותר ניסיוניות. פוסו המשיך בזאת לאורך עשרים שנה, כשהוא מתייק את התשלילים, מדפיס כמה מהם, אך שומר אותם לעצמו. בשנת 1994 פנה אליו ברנרד דקאן, צלם צרפתי שארגן תערוכה של צילום אפריקני במאלי. הוא הסיר את האבק ממה שהפך לגוף עבודות בעל נפח שנכלל בתערוכות שנדדו ממאלי לפריז ובכל רחבי העולם, והובילו לתהילה בשדה האמנות העכשווית. עדיין, הוא ממשיך לצלם את לקוחותיו. בכל אחד מהתצלומים האישיים שלו משמש פוסו סובייקט, אובייקט ויוצר. הפרגמנטציה המשועשעת של הדיוקן העצמי יוצרת אנטיתזה חריפה להיסטוריה של צילום קולוניאליסטי באפריקה, צורה של אירוצנטריות אסתטית אשר צמצמה את התרבות המקומית והמורכבויות החברתיות לכדי משפטי מחץ נוחים.