בצילומיה של עריף-גלנטי נגלים חפצים יומיומיים המעלים מיד בזיכרון יצירות של אמני עבר, וכְמותן הצילומים ניחנים בתשומת לב רבה לפרטים, בקומפוזיציה מוקפדת ובתאורה מדויקת. למראית עין האמנית – שלדבריה היא מאתגרת את "גבולות היופי", כלומר את הנקודה שבה מסתיימת הפריחה ומתחילה הקמילה – ממשיכה בכך את מסורתם של אותם אמני עבר. אולם אלמנטים "חתרניים" מתגנבים לאובייקטים אלה, הנפוצים כל כך ביצירות הקלאסיות: דיוקנו של הומר סימפסון בין ספרים עתיקים מחליף את הומרוס ה"מקורי" (הקֶשר לתולדות האמנות מודגש בגיליון כתב העת Kunst und Kunstler); תג מחיר (כולל תאריך תפוגה וברקוד) שנשכח לכאורה על פרוסת גבינה קשה או סוללה המחוברת לשלושה דובדבנים מצומקים, המעלה בזיכרון חומר נפץ פלסטי עם מנגנון הפעלה.

שילובם של מוצרים "נחותים" אלה בין חפצים ההולמים את האמנות הגבוהה של העבר אינו רק תעתוע ורמיזה הומוריסטית, אלא גם מחאה ואמירה ביקורתית על תרבות ההמונים בתקופתנו; תרבות של צרכנות אינטנסיבית כפייתית, שבה מוצרים נרכשים לרוב רק כדי להחליפם עד מהרה במוצרים אחרים שהפכו לצעקה האחרונה. הניגוד בין המוצר הזול יחסית של תקופתנו ובין מוצרי העבר מעורר כמיהה לתקופה אחרת, אולי יציבה יותר בערכיה (כולל ערכים אמנותיים), כאשר הורי-הורינו קנו מוצרים שנועדו "לכל החיים".

פחות קריאה...