ואמנם, המרחב שאנו צופים בו רחוק מלהיות כיכר מצעדים אמיתית והתנועה האנושית בתוכו רחוקה אף היא מלהתפענח לפי קוד אינרטי ברור. אין לאן ללכת וגם אין בדיוק ממה לחזור: המישור המוארך שאנו צופים בו הוא פלט של עבודת מחשב והאנשים שעליו אינם ממשיים, אלא ילדי מבחנה של תוכנת פוטו-שופ, שנוצרו מהדבקת ראש האמן עם גוף הגולם.
המחשב אפשר לפייצ'ביץ ליצור מנגנון רבייה סכמטי, דיגיטלי. מרגע שיצר עבור התוכנה את האטום האנושי הראשון שלה והתחיל להריץ את האבטיפוס בתוך המשטח המרצד והמת של המחשב – נפתחה לפניו אפשרות ליצור עולם שלם של אניים באינסוף מערכים, צירופים, צורות והתקבצויות. בשמונה מטר רץ, שאינם אלא שוליים שרירותיים, מהדהדים כמעט כל סוגי האירועים ההמוניים, שמקבצים יחד בני-אדם וגורמים להם לפעול כקולקטיב: החל מהתקהלויות סקרניות במופעי רחוב ותורים צפופים לאצטדיוני כדורגל, עבור דרך טקסי כישוף קניבליים של שבטים עלומים, מצעדים צבאיים ומחולות עם בכיכרות וכלה בתופעות מצמררות כמו השואה ורציחות עם.

בתוך אותו מקום המוני, קולקטיבי, לא-אישי, שנע לפי חוקים דטרמיניסטיים נוקשים ברור לגמרי שהיצור הזה – חצי גולם וחצי פייצ'ביץ – מנסה לשרוד כאינדיבידואל. בעודו מקבל על עצמו את חוקי הגדילה של התוכנה, בעודו מניח לה להתרבות בשפתה, בעודו מראה לה איך היא חושבת את עצמה – מנסה אותו אינדיבידואל – קרי: האמן – להכשיל אותה, לטמון בה שבב של אנושיות ולעשות את הבלתי אפשרי: להיחלץ מתוך הסבך הלולאתי של תרגילי הסדר ולמצוא בתוך הממד המת זיק של חיים עצמאיים.

למעשה, פייצ'ביץ מנהל דו-קרב עם עצמו בתוך המרחב הדיגיטלי: מכפיל ומשלש את מסת הראש שלו, מתהפך ונע מעצמו אל עצמו, חותר תחת עצמו ומנסה לשדרג ללא הרף את טווח כישוריו הגופניים באמצעות הוספת אברים ויצירת מוטציות. המוטיבציה, כמובן, אינה חותרת לתוצאה חד-משמעית או לגאולה. פייצ'ביץ אינו תמים. הוא לא מציע באמצעות הפעולה התגלות או הארה, לא לעצמו ולא לנו. התעייה האינסופית במבוך היא המטרה. המלכודת היא חלק מהמוצא. כמו אסטרונאוט שניתק קשר עם תחנת הקרקע פייצ'ביץ דן את עצמו מרצון לריחוף סיזיפי חסר-מוצא במרחבי החלל הדיגיטלי.

אפרת מישורי, 2003

פחות קריאה...