שני הדימויים מוקרנים בפינת החדר. באחד נראית יאסין ישובה בקצהו האחד של שולחן, ואילו בדימוי הנוסף היא נראית בקצהו האחר של אותו שולחן. התמונה חרישית: ברוגע ובאצילות מתארת יאסין את חוויותיה ואת זיכרונותיה ממעשי הקטל בין הקבוצות האתניות ומן הפלישה הטורקית לקפריסין בשנת 1974. בצדו האחד של השולחן היא מגוללת סיפור מילדותה: היא מספרת על אביה שהיה נעדר ועל מנוסתם לעבר צפון האי. בד בבד, מצדו האחר של השולחן, היא מספרת על שיבתה לחלקו הדרומי, היווני של האי בהיותה אישה בוגרת. במחזור חיים אחד היא מגוללת שניות רגשית ביחס לזהות הקורבנות והמקרבנים בסכסוך האתני, תוך שהיא נעה בשטף בין שתי הזהויות. יאסין מספרת את סיפורה ישירות, ללא שאלות מתווכות. היא "מראיינת את עצמה", במנותק מרצונותיו של הבמאי.

פחות קריאה...