רותי נמט עובדת בשלושה סוגי מדיה: ציור, צילום ופיסול. הציור של נמט, אולי התחום העיקרי שלה, ממחיז תהליכי תחייה ואיבּון של דימויים וחומרים. הציורים שלה מבוססים בעיקר על תצלומים קיימים, דימויי "רדי מייד" שהמקור שלהם הוא צילום טבע. הם מונעים על ידי דחף ארכיוני, אך יותר מכך הם ביטוי של התבוננות פנימה, של הזיה.
נמט מסמיכה בין הופעות של חיות מתות, פגרים, לבין פורטרטים של אורגניזמים חיים. החיות, אלה שמתות ואלה שבחיים, אינן מודעות לעובדה שהן מיוצגות. הסצנות הטבעיות בציור של נמט מעמתות את הדימוי הזר, הרחוק, האקזוטי, הבלתי אמצעי והלא מודע עם צורת הופעה סמיכה, מזמנת מגע, מקרבת. העבודה הציורית של נמט מטפלת בצבע כמו בחומר. הציורים רוויים בפני שטח פרוותיים, סמיכים, מרוטים, המדמים את פעולת הציור להברשה וסירוק, לדקירה, סדיקה ופציעה של דימוי, ובעקבות כך – לגירוי שלו. הציור מגיב על טבע שהפך לדימוי מצולם ומת על ידי ביצוע חוזר של אותו הדימוי, ולעתים – גם תוך כדי תיאור של מוות. בעקבות כך הדימוי כמו קם לתחייה, מתלקח למעין קיום מורבידי, למוות משולב בחיים. המוות הראשון שיצר הצילום מתבטל באמצעות המוות השני בציור.
קבוצת העבודות האחרונה של רותי נמט היא סדרה של ציורים, פורטרטים של יחידים ופורטרטים קבוצתיים, שבוצעו על גבי תצלומים שהיא עצמה צילמה. הסופראימפוזיציות שנוצרות נראות כמו פריימים מסרט מדע בדיוני, שבהם המתים הופכים לרוחות רפאים, להגחות פתאומיות לא רצוניות. התצלומים הם תוצאה של חשיפות מהירות של מים זורמים על סלעים, ומתוכם מגיח הפורטרט המצויר. שלא כמו המראה הדשן, המקובע יתר על המידה, של העבודות הקודמות, הפורטרטים הנוכחיים נוטים לשקיפות והופכים לדימויים מרצדים, צפים, זורמים קדימה ואחורה, למעלה ולמטה אל המים ומהם, אל החיים והמוות ומהם.

פחות קריאה...