במובן מסוים, הפיגומים של חרל"פ מחיים את העיסוק של הרנסאנס האיטלקי בפרספקטיבה אדריכלית ואת מבני ה-trompe l'oeil (הטעיית העין). אולם בעוד האחרונים שימשו ליצירת אשליית מרחב, המשתרע מעבר למרחב הקיים, כמו תקרה מוגבהת, הוספת גומחות שאינן קיימות במציאות, עיטורים ופיתוחים, הרי חרל"פ יוצר אשליה של פיגום – אלמנט זמני נספח למבנה הממשי, המופיע כאשליה בלתי פונקציונלית.

המתח בין האשליה האמנותית לבין ערכים של כנות ושל ישירות מתחזק בשל קיר הבטון, שעליו הוקמו הפיגומים. הקיר מרמז לאדריכלות הברוטליסטית שאִפיינה את הבנייה בישראל בעשורים הראשונים לקום המדינה, ומהדהד את מבנה ההנצחה ב"יד לבנים", שסביבו הוקם המוזיאון החדש. הכנות הוויזואלית של שפת הבטון החשוף אומצה על ידי אדריכלים ישראליים כמגלמת מסרים של אתיקה ושל אסתטיקה, שנדמו הולמים את דמות הצבר המתהווה: כן, ישר, ישיר, מחוספס, ולא סלחני. הפיגומים המתעתעים מציגים את יכולתו הפוטנציאלית של אובייקט להיות ישיר וחשוף, ובד בבד – מתעתע ואשלייתי.

רענן חרל"פ (1957) נולד בישראל. חי ויוצר בתל אביב.

פחות קריאה...