"אני עזבתי מקום", חוזר פזמון השיר, ותנועת המצלמה מלווה את ידי האמן החופנות את עלי הזית בעדינות. לרגע נדמה כי העבודה עוסקת בזכרון, בדימוי עץ הזית בתרבות הפלסטינית כסימן לירי לאומי של הכפר הפלסטיני, של גן העדן האבוד שלפני הנכבה. אולם מטפורת "זכות השיבה" מתערערת באחת כשהמצלמה מתרחקת ומגלה כי עץ הזית וחטאב העומד לצידו נמצאים במרכזה של רחבת המרצפות בכיכר רבין וכי מקור המים המשקים את העץ הוא בריכת המזרקה הסמוכה לבניין העירייה. עץ הזית תחום בריבוע צר בין מרצפות הרחבה שבלב כיכר העיר תל-אביב-יפו, כיכר המזוהה עם הפגנות פוליטיות, חגיגות יום העצמאות וזירת הרצח של ראש ממשלה בישראל. העץ נטוע אמנם באדמת פלסטין, אך נראה תלוש וזר במסגרת הבטון המאיימת לחנוק אותו ולבודד אותו בתוך הכרך האורבני הציוני הגדול בישראל.

בערבית, משמעות שם העבודה, בדון עינואן, היא "ללא כותרת", אך גם ללא כתובת משלוח, ללא מען, ואילו פירוש המילה "כותרת" (عُنْوَان) הוא גם התגלמות הדבר, עיקרו של דבר. נראה כי הפסקול של עבודת הווידיאו הוא עיקרו של דבר לדידו של חטאב בכל הנוגע לשאלת המקומיות. חטאב הוא אמן מיצג המשלב בכל עבודותיו שירה ומוזיקה ערביות כמרחב של שפה ותרבות, כמרחב של קהיליה מדומיינת חוצת גבולות גיאוגרפיים מוגדרים. זוהי שירה פוליטית ערכית הנכתבת מרחוק ומסמנת מרחב של שורשיות, רגשות וגעגוע. "אני עזבתי מקום", פונה השיר ומספר לפליטים ולגולים, לנוכחים הנפקדים, לחסרי הבית ולבעלי הכתובת. הפער בין תחושת הזהות הקולקטיבית העולה מקולו של כעאבור לבין תודעת המקום של חאטב מסמן את השאלה: איך אפשר לחזור למקום שאותו לא עזבת?

רפאת חטאב, יליד יפו, 1981. חי ועובד בתל אביב-יפו.

פחות קריאה...