נולד ב־1972, חי ופועל בתל אביב

מראות, 2013, מיצב וידיאו, 7:35 דקות

עבודתו של שי-לי עוזיאל היא הכלאה בין סרט הדרכה לילדים ובין סרט המתעד פעולת אמנות. האמן, המבקש להעביר אור לתוך הסטודיו החשוך שלו באמצעות מערכת מראות, משתף אותנו בתכניתו ובהתלבטויותיו. משחקי המראה שלו עם ילדתו, כמו גם פעולות רבות אחרות, מדגישים את הפן המשחקי המשותף לאמנות ולעולם הילדים. עבור הילד מטרת המשחק אינה רק הנאה, המשחק משמש גם כאמצעי להכרת העולם באמצעות החושים, כלי לגילוי וחקירה, אמצעי לכינון עולם דמיוני ואוטונומי שבו הילד מנהל דיאלוג עם עצמו. המשורר שארל בודלר טען שהילד מתחיל להתנסות באמנות ברגע שהוא מתחיל לשחק בצעצועים: "הצעצוע הוא טקס הקבלה של הילד לעולם האמנות, או אולי נכון יותר לומר שבעיני הילד זוהי הדוגמה המוחשית הראשונה של אמנות, וכשיגיע לבגרות לא יתנו לו הדוגמאות המשופרות אותה תחושה של חום, ולא אותה התלהבות. […] תשוקתם של רוב הילדים היא להיכנס ולראות את נשמתם של צעצועיהם".[1]