חמו פורמת את גבולות ה"בון־טון" המקומי באותן שנים, ומציעה קריאה חדשה בסוגיות של זהות, נרטיב, מורשת והמשכיות. פעולתה כפולה: היא לא רק מבקשת לקרוא (ולכתוב) מחדש את הקאנון ולכלול בו יצירות נשכחות, אלא גם קוראת תיגר על הפיחות במעמדן של מלאכות היד בשדה האמנות, אף שהיה להן תפקיד נכבד בגיבוש הזיקה התרבותית והלאומית בשנותיה הראשונות של המדינה.

בתערוכה זו מציגה חמו שלוש אנדרטאות אישיות, הנשענות בחלקן על מורשתם של האדריכלית ארנונה אקסלרוד (1935–2019, ישראל) והצייר אהרון כהנא (1905, גרמניה – 1967, ישראל), לצד אימהות ואבות תרבותיים קולקטיביים נוספים: פסל־קיר מורכב משני אלמנטים קיריים נמוכים הניצבים זה מול זה בחפיפה, וביניהם מרווח. חמו מפקיעה מהפסל את החזות המונומנטלית־הירואית המאפיינת אתרי הנצחה רבים בישראל ומציעה אתיקה פיסולית שמגדירה מחדש את היחסים בין אידיאולוגיה, צורה וקנה מידה.

מול הפסל תלוי שטיח קיר, אלמנט טקסטילי שנדמה כשריד – ספק ציור קיר, ספק שטיח. באמצעותו מבקשת חמו להצביע על תפקיד שטיחי הקיר בתולדות אמנות הקראפט המקומית. צמיד הוא מאובן־מאובק זעיר, אנדרטה שברירית למעגלי חיים ומוות. חמו מפסלת תכשיט המממש באופן מיתי, חומרי־גופני, את הקשר בין האמנות לאדמת המקום. האבק שממנו נוצק נאסף בדרכי העפר סמוך לגדר המערכת בעמק בית שאן ועורבב עם אֵפֶר וולקני מאזור כרם מהר"ל. השימוש באבק משרת עמדה אסתטית, אתית ופוליטית הספוגה בביוגרפיה של האמנית ובזו של המזרח התיכון.

פסל־מדף הוא כמו חלל בתוך חלל, תערוכה בתוך תערוכה המציגה רשת ענפה של כלים־צאצאים למלאכה נשית שגילמה בתוכה אלמנטים אסתטיים מקומיים של חומר, צורה ועיטור. שרשרת האובייקטים משקפת רצף (חיים) של קדרות ישראלית שיוצרה בין השנים 1980-1950 במפעלי קרמיקה שהיו ואינם עוד: חרסה, לפיד, קדר, כדן, פלקרמיק, קרמוס, קרנת ואחרים.

בין שרידים ארכיאולוגיים לפיגומים חדשים, חמו מניחה יסודות למבנים שהתפתחותם נגדעת באיבה. ובכן, הינה עולם ולו שלוש צלעות. קטן וגדול כמו אב, חומק מכל כלוב, ומבקש להיות בית־מעט בשברי הדרכים של המזרח התיכון.

[1] שם התערוכה הוא ציטוט משירו של אושן וונג, "איש אינו יודע את הדרך לגן עדן", מלכת הנשף האחרונה באנטרקטיקה, תרגום: שירה סתיו (תל-אביב: אסיה, 2023), עמ' 201.

דימוי: צמיד, 2024, אבק, אפר וולקני, אבן חן (צילום: טל ניסים)

פחות קריאה...