עבודות המיצג המתוקשרות של ונסה ביקרופט נעות על הגבול הדק שבין האמנות לבין החיים, ומנסחות בתוכן שפה חדשה. מאז המיצג הראשון, וב 01, בשנת 1993, משמשים המודלים, כמעט תמיד נשים, כמרכז היצירה בה הם נוכחים באופן ישיר ובלתי אמצעי. כל מיצג בנוי סביב רעיון מסוים הנשען על ערכים ויזואליים מוקפדים של צבע, צורה, קומפוזיציה, תלבושת אחידה ויחסים בין המודלים לבין החלל הנתון והקהל. ביקרופט שהחלה את דרכה האמנותית כציירת, מתייחסת אל המיצגים כאל ציור יותר מאשר כאל מופע תיאטרלי. הדגש על הקומפוזיציה, על התנוחות ועל הצבע, והאיסור המוחלט לדבר במהלך המיצג, מורים על קרבה ודימיון למערך של ציור פיגורטיבי קלאסי ומונומנטלי. המיצגים הנערכים בחללים ציבוריים, בדרך כלל בתוך מוזיאונים, מתואמים חודשים רבים מראש, אולם בשום מקרה לא נערכות חזרות מקדימות. ביום המיצג מנחה ביקרופט לראשונה את המודלים לגבי כללי ההתנהגות הנדרשים מהם, ובכך מותירה גם אותם, כמו את הקהל, במצב לא ברור של ספק ודריכות.

המודלים נראים כשכפול זה של זה. הופעתם זהה, והם עומדים תמיד בקומפוזיציות מוקפדות, לרוב בצורה פשוטה של גריד, שורות או ספירלה. בעבודות שבתערוכה בולט במיוחד המינימליזם של הצבע, המונוכרום של לבן על לבן ושחור על שחור. במיצג וב 39 הזמינה האמנית קבוצה של חיילים מיחידת ה- SEALS של הצי האמריקני (Sea-Air-Land) לעמוד במדיהם הלבנים בתוך הקובייה הלבנה של המוזיאון לאמנות בת-זמננו, סן דייגו, ובמיצג וב 42 התאימה ביקרופט את המדים השחורים של חיילי השירות החשאי לקו הרקיע הלילי של העיר ניו יורק. בשני המקרים נראים המודלים כאובייקטים סטטיים בחלל, כמו פסלי רדי-מייד, שמצד אחד יוצרים תחושה מוכרת, ומצד אחר – תחושה זרה וטורדת. ביקרופט מותחת את גבולות המיצב והמיצג, ויוצרת אמנות שהיא מופע ספקטקולרי הנתפש כפסל חי או כציור בתנועה.

המיצגים אוצרים בתוכם ניגוד בין אינטימיות לריחוק ובין בנליות לניכור והגזמה. הם מלאים במתח, ונראים אמיתיים ומלאכותיים בו זמנית. ביקרופט מצליחה ליצור צורת אמנות המשלבת בין ציור, פיסול, צילום, קולנוע, אופנה וייצוג חי של היחיד ושל הקבוצה בחברה בת ימינו.

ונסה ביקרופט (1969) נולדה בגינואה, איטליה. חיה ועובדת בניו יורק.

באדיבות אוסף דורון סבג, חברת או.אר.אס. בע"מ, תל אביב

פחות קריאה...