לשנינו יש עולם נערם. עולם מצטבר ומתמלא ונדחס. לא פלא שסלקציה לא הייתה המונח האהוב עליו. לא עושים סלקציה אלא מתקנים עד כמה שאפשר ועד שצריך לעצור. כך עושה גם אני. ציוריו אינם מתוארכים. ממד הזמן איבד את חשיבותו. ועם כל הרגישות לביוגרפיה הפרטית שלו, הוא לא בורא אדם בצלמו אלא כל דמות נבראת בצלמה. אהבת הנייר ואהבת תנועת היד מייצרים מכתבים מהתופת באשר היא.

בגילי המתקדם, אחרי שנים של השתנות והמצאת עולמות וסגנונות, התמקדתי בשנים האחרונות ביצירת ראשים שהם המקום והזמן, החוץ והפנים, הביטחון והסיכון, ההמצאה וההעתקה, האיברים ותחליפיהם. הציורים נראים כמו נוצרו על פי שיטה, ומצד שני כאוטיים ונעדרי כל שיטה. בזאת ובאלה אני מוצא את הקרבה הראויה לתצוגת מפגש ביני לבין הופשטטר.

הופשטטר היה צייר בלתי מפסיק. לא עוצר. עורם ערמות. עובר מנייר לנייר, מגוף לגוף ומראש לראש. לעיתים כשנתקלים בריבוי, קשה להתרכז ולהחזיק בראייה פרטנית. זה לא רק מפגש שלי עם צייר שכבר אינו בינינו, אלא מפגש עם עיזבון, עם העובדה המזעזעת שאמנים מוכרים בישראל, מהם שהיו מוריי וגם ידידיי, כבר כמעט נשכחו, נדחקו אל המחסנים במקרה הטוב.

כל חיי המקצועיים אני משתמש במקורות וברעיונות צורניים שאני קורע מתוך ספרים, חוברות, עיתונים, תצלומים. אני אוסף, מחטט, משכפל, מעתיק, מדפיס, תולש, מנכס, מגדיל, מעוות, מחקה. הציורים מומצאים מהיתקלויות עם חומרי המציאות ומנבירות. הפעם התאפשר לי, בזכות מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, להתוודע לאוסף הופשטטר. שם ביצעתי את כל הפעולות האלה לא לשם ציור שלי אלא לשם בחירה בציורים שלו, להעמידם ליד שלי להיכרות, להרחבה ולעימות, וכשכנות מלמדת.

דימוי: פרט מתוך יאיר גרבוז, ללא כותרת, 2022, אקריליק על עץ, 40/40 ס"מ (צילום: דניאל חנוך)

פחות קריאה...