במהלך הסגר הראשון בתקופת הקורונה, כשלא יכולתי להגיע לעבוד בסטודיו, התחלתי להשתמש במגזינים של עיצוב פנים ובקטלוגים של רשתות כמו איקאה כבסיס וכרקע לסדרה. יצרתי קולאז'ים שבהם הבתים המסודרים על דפי המגזין החלו להתפרק לכדי חללים מבולגנים, עמוסי אוכל וחפצים; החללים נעשו אנושיים יותר ואידיליים פחות. לאחר מכן סרקתי אותם והתבססתי עליהם לבניית רקע דיגיטלי לסרט קצרצר באפליקציה. שילבתי בהם דמויות וחפצים זזים כדי ליצור תרחישים דרמטיים וכאוטיים של אסונות קטנים בחללים הביתיים, והאידיליה החלה להתמסמס. האנשים נופלים, נחתכים, מתים, הקוקטיילים רוקדים והגולגולות מרחפות. הקטסטרופות הן רגעים של שבר, אבל השימוש בדימויים נתונים מהאפליקציות מחדיר במערכה נימה של גרוטסקה וסלפסטיק. המקטע הדרמטי הזעיר נכלא בסצנה חוזרת ונשנית המייצרת רגע שיא ללא התחלה וללא סוף, ללא מוסר השכל וללא קתרזיס.

כאמור, העבודות בסדרה נוצרו בתחילת תקופת הקורונה, ונושאן בית והסתגרות. הן מתבססות על חומרים וכלים זמינים ונגישים לכול – נייר, מספריים, דבק וטלפון חכם – ונולדו מתוך מצב חומרי נתון של מגבלות. שבע עבודות מתוך הסדרה נרכשו לאוסף המוזיאון במסגרת הפרויקט "יומני קורונה". העבודות הפכו לסקצ'בוק דיגיטלי המלווה אותי מאז ועד היום. בתצוגה הנוכחית כלולים ארבעה סרטונים מאוסף המוזיאון, וכן סרטון חדש בסדרה.

דימוי: להלי פרילינג, Home, 2020, קטע מתוך סרטון דיגיטלי, 2 דקות, בלופ, מתוך הפרויקט "יומני קורונה" לרכישת עבודות לאוסף מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, באדיבות קרן פרופ׳ מיכאל אדלר ז״ל

פחות קריאה...