מבנהו של מוזיאון הרצליה, היצוק בבטון חשוף, מגלם עקרונות פונקציונליים ואתיקה אידיאליסטית של התנגדות לסדר הישן, ברוח האדריכלות הברוטליסטית (Béton brut, מילולית: "בטון גולמי", מונח שטבע לה-קורבוזיה) שפרחה בישראל משנות החמישים ועד שנות השבעים של המאה העשרים. אדריכלות זו לא רק אפשרה בנייה מהירה וזולה, אלא שיקפה את ערכי התקופה המקומיים – ביטחון, פשטות ישירה וצניעות חומרית.

מראשית דרכו מתמקד האמן אלי סינגלובסקי בצילום הסביבה העירונית, ובפרט באדריכלות הברוטליסטית. הוא נוטה להתרכז במבנה עצמו ומשתמש בטכניקה של צילום לילי בחשיפה ארוכה, המשאירה את התנועה האנושית מחוץ לפריים. בחירתו להימנע ממניפולציות דיגיטליות מעניקה תוקף ישיר לעבודתו.

סינגלובסקי תיעד את החזית הדרומית של מוזיאון הרצליה – אזור פחות מוכר שלו, שם ממוקמת הכניסה האחורית אליו – וחושף בה משמעות חדשה. תצלומו מנציח את יחידת ההרחבה שנוספה למבנה המקורי בשנת 2000 (הודות לתרומתו של מר י' אלקוב, בתקופת ניהולה של דליה לוין), בתכנון האדריכלים יעקב רכטר ובנו, אמנון רכטר. באותה עת, נוספה למוזיאון כניסה צפונית חדשה ונבדלת מהכניסה ההיסטורית דרך בית יד-לבנים. התוספת נבנתה באותה שפה אדריכלית כמו המבנה המקורי, תוך השלמת מסלול הביקור בקו מעגלי,המחבר את כל חללי התצוגה.

התצלום מתמקד באיכותו החומרית, האפורה, של הבטון, ובשפתו הפורמלית, הקצבית והמדודה, של המבנה. לכאורה, בולטת בו סגירותו המכונסת והיבדלותו המבוצרת של המוזיאון מסביבתו הקרובה. אולם ככל שמעמיקים להביט, מתגלים בו סימנים של עירוניות פרוורית מוכרת, כגון בניין השיכון השכן, מעברו השני של הרחוב; רצועות הצללה מבד ברזנט לבן, המתוחות באלכסון; מעקה מונגש; מצלמת ביטחון; פתח ניקוז למים; ואבני שפה צבועות אדום-לבן, המציינות כי החניה אסורה. כל אלה עדויות לחיים הרוחשים מסביב למוזיאון העירוני, שנבנה בלב שכונת מגורים. על אף ההפרה לכאורה של גיאומטריית הבטון המושלמת, נוכחותם של סימנים אלה משלבת במבנה ממדים אנושיים, הפועלים בתוכו כמִחבר חדש: חוסמים ומקרבים, מכסים ומזמינים, זמניים ויציבים כאחד.

פחות קריאה...