בתערוכה חמישה מוניטורים המקרינים באופן סימולטני, וללא הפסקה, חמש ארוחות בחמישה צבעים: צהובה, כתומה, אדומה, שחורה ולבנה. כל הארוחות מתחילות ומסתיימות ביחד והן מוקרנות בלופ. על קיר נפרד מוקרנת הארוחה השישית, אף היא, משפחתית, אלא שהפעם הסועדים – אבא, אמא ושלושה ילדים – נוגסים במזון תוך כדי ריצה ספורטיבית בנוף פתוח, שולפים במבה, ביסלי, פחיות שתייה ו"טוחנים".

זו לא הפעם הראשונה שמירב הימן מבשלת ארוחות לאנשים זרים ויוצרת סיטואציות אנושיות של אינטימיות אנונימית. בפרויקט אחות רחמניה שהוצג בסטודיו בבורוכוב בינואר 2001, תיעדה הימן סיפורי פגישה עיוורת עם אנשים שהכירה בחדרי צ'ט באינטרנט, והזמינה לארוחה בביתה או במקומות שבהם חשו בנוח. גם כאן הכתיבה הימן את תנאי הביקור: תקבלו ארוחה ואינטימיות ובתמורה תחשפו את זהותכם ותצטלמו איתי. התוצאות העידו על האופי הביזארי של המפגשים: עם אחד הצטלמה במיטה, עם השני בארוחה רומנטית לאור נרות ועם השלישי באמבטיה. "האינטימיות האנונימית שבמדיה הקסימה אותי." אמרה אז הימן. הרצון לשבור את מסכת האלמוניות שהמרחב הוירטואלי מאפשר היה כרוך בסיכונים, והם אלה שיצרו את המתח האהוב עליה – שליטה מוחלטת בסיטואציה בלתי נשלטת בעליל.

הפרויקט הנוכחי הוא המשך ישיר לאחות רחמניה, אלא שכאן הורחב הרעיון – מאינטימיות זוגית לאינטימיות משפחתית. הימן מחבלת כאן בפנטזיה של קדושת המשפחה. מה שיכול להיות אחד מרגעי החסד האינטימיים של הביחד המשפחתי הופך לכוריאוגרפיה חלולה שמדברת על בדידות ועל נתק. הארוחה נותרת בתכליתה ("במוזיאון הם יאכלו ברציפות שמונה שעות ביום"). למעט העברת המלח והפלפל אין תקשורת בין בני המשפחה, כל אחד בצלחתו. כל ביס שהם לוקחים לפה נוגס באוטופיה של אחוות התא המשפחתי, האידיליה מופרת ומרגע לרגע הארוחה נתפסת כטקס האבסה קולקטיבי ריק מתוכן.

מתוך טקסט של תמי כץ-פרימן לקטלוג מירב הימן

פחות קריאה...