לצד פסלי הראש, מוצב "סַבִּיל" (سَبِيل) – מתקן ציבורי לשתייה. בערבית פירוש המילה "סַבִּיל" הוא דרך. בתרבות המוסלמית היה נהוג שאדם שנעשה לו נס הודה על כך בבניית ברז על אם הדרך, לשימוש הציבור, במקומות צחיחים שבהם מי שתייה אינם זמינים.
יש חוט מקשר בין הקרבה האנושית ותחושת הקהילה של מקבץ הראשים לבין ה"סבּיל" המשמש מקום מפגש והתכנסות ומהדהד נתינה לכלל וקשר חברתי. בין פסלי הראש העשויים חומרי אדמה שהתייבשה ובין מי ה"סבּיל" יש מערכת יחסים מורכבת, קשר בין שני חומרים ובין שני מצבים: הכוח העצום והבלתי נראה האצור באדמה במצבים של צימאון, צחיחות, יובש וקמילה, לצד מים זורמים המעניקים חיים וצמיחה אך עלולים גם להביא להרס ולכליה אם ישטפו ויסחפו את קהילת פסלי הראש או ימוססו את האדמה שממנה הם עשויים.
נראה שהראשים – הן כל אחד כשלעצמו, כיחיד ומיוחד, הן כולם כאסֵפה או כקהילה בהמתנה – נחים במצב של תרדמה, דוממים ומכונסים. הם כעין זרעים טרום נביטה המחכים ללחלוחית של טיפות המים, שאולי יגיעו מן ה"סבּיל" או מן הגשם הראשון, ולריחו המשכר של הפֶּטְריכוֺר – ריח האדמה לאחר גשם ראשון; תמצית החיים. בינתיים, הראשים הממתינים לרגע בקיעתם מתקיימים במצב של הכלה ושל אפשרויות. כל ראש שואב כוח מכפיליו הסובבים אותו, משתיקתם ומההשראה המגנטית שביניהם. מגע ללא מגע…
דימוי: נועה תבורי, ללא כותרת, 2023, בניית יד, 20-25-25 ס"מ כל אחד (צילום: עמית דומב)
פחות קריאה...
