הדמדומים, שמצלול שמם מכיל את מקצב התופים ואת קול הדממה, עוברים כקו רקיע בין העבודות בחלל. שלושת האובייקטים עשויים מחומרים שכולם מתקשרים לעולם הלילה, הרוק'נרול, הנגינה, ההופעה החיה, החלום וההזיה. מווילון קטיפה המקופל כקובייה גיאומטרית, עבור דרך מזוודה ענקית למערכת תופים ועד לסרטי דבק "גאפה" שחור המשמשים כמשיחות מכחול בציור קיר מופשט. העודפות הזוהרת, המאפיינת את הרוק ואת הפופ, מתגלמת בחומרים ה"בארוקיים", דוגמת קטיפה פרוותית, חיקוי עור ודבק מבריק, המכילים בתוכם את הסתירה הפנימית שבין המזויף לאמיתי.

בכל שלושת האובייקטים אצור המתח שבין הפורמליזם המינימליסטי והגיאומטרי של הצורות לבין הנרטיב הפוטנציאלי החבוי בהן. צבר משנה ומרוקנת את הפונקציונליות המקורית של האובייקטים, ובכך גורמת ל"התנגשות" בסיסית בין האמנות לבין החיים, בין הדומם לבין אפשרות התנועה והסאונד. החיבור בין מערכת התופים לבין המזוודה המותאמת לה יוצר משוואה המבטלת ובה בעת מאששת את תפקודיהם. מצד אחד מערכת התופים טוענת את המזוודה בנרטיב שימושי חוץ-אמנותי, ובמקביל מבטלת המזוודה את שימושיות המערכת ומדגישה את היבטיה הפורמליסטיים. גם מקלות התיפוף עברו טרנספורמציה, ובמקום עץ הם עשויים זכוכית, חומר שלעולם לא יוכל לקיים את פעולת התיפוף, וכל מפגש עם עור התוף רק יגדיל את פער חוסר המימוש. פעולה מינורית זו היא המכריעה לבסוף את הכף לטובת האמנות, והפסל כולו חוזר להיות אנסמבל של צבעים וצורות. בציור ה"גאפה" נוצרת אותה המרה, כאשר סרט ההדבקה הופך לכלי אמנותי ומשנה את תפקידו.
נקודת המבט של צבר אינה ביקורתית. זהו מבט מתמסר הכמה אל המופע החי ואל הרגש האותנטי הפנימי שבמוזיקה, לעומת הסטטיות והעל-זמניות שבאמנות. העבודות נעות בין זיכרון תמים של פנטזיית ילדות לבין עולם חדש המתגלה ברגעי הלילה והדמדומים.

נעמה צבר (1982) נולדה בישראל. חיה ועובדת בתל אביב.

פחות קריאה...