לאמנות הישראלית יחס כבוד לאבן: מהאריה השואג של מלניקוב דרך נמרוד של דנציגר ועד מאות אנדרטאות אבן וגלעדי זיכרון הניצבים בכל כבישי הארץ ובמיוחד לצד כבישי הצפון. הטפול באבן קשה, "גברי" ומעורר אסוציאציות של פעולות כמו "כיבוש" ו"השתלטות". פסיפס אמנם עשוי מאבן ואף פוזל אל הנצח אך יש בו שילוב של פשטות מחד ועושר המצאה מאידך האופייניים למלאכת מחשבת. הדרך החלופית להצגת הפסיפס או ה"כאילו פסיפס", על מצע פורמייקה שהוא "כאילו עץ", "כאילו שיש" מאפיינת גם עבודות קודמות של סימה מאיר ומהווה המשך לבדיקת מיתוסים ישראלים המבטאים יחס למקום.

בניגוד להליכה אל העבר כמבסס הזכות על אדמות ואבנים, החיבור בין רצפות הפסיפס העתיקות לבין דלתות הפורמייקה, שזה לא מכבר נתלשו מציריהן מעלה שאלות וניגודים: מקור מול חיקוי, הנצח מול חיי היום יום, שורשיות מול תלישות, והבטחתו מאחזת העיניים של ציפוי הפורמייקה הדק והבוהק חרף עץ הסיבית ההולך ומתנפח תחתיו.

* "יששום מדבר וציה, ותגל ערבה ותפרח כחבצלת…
כי-נבקעו במדבר מים, ונחלים בערבה". ישעיה, פרק ל"ה

פחות קריאה...