האנסמבל האמנותי המוצג בתערוכה נוקב וסוחף בצבעוניותו ובצורניות שלו. הוא מורכב מעבודות חדשות, כולן מן השנה האחרונה. הציורים מכילים דיוקנאות של דמויות במרחב הפרטי, בדירתה של האמנית או בדירות של אחרים. חלק מהדמויות המצוירות הן חברים קרובים שלה, ואת חלקן פגשה במקרה ברחוב והזמינה אליה, לסטודיו-בית, לשמש כמודלים לציור. לצידם מוצגים ציורי תפנים של חדרים, המציבים מעין טבע דומם שכולו דיוקן אנושי. וישנם ציורים של התרחשויות חוץ – ברחוב, בשכונה – שהיא תרה אחריהן ותופסות את תשומת ליבה. העבודות מבוססות על תהליך של ציור מתוך התבוננות, הנמשך ימים ושבועות. הוא מתחיל ברישומים ומתווים בפחם על נייר, ורק אחר כך היא עוברת לצייר בצבע אקריליק על הבד.

הציירת מתבוננת בסביבתה המיידית, ומנסה לפענח את עצם הראייה, את מהות המבט. זהו אינו מבט סביל אלא פעיל, המבוסס על פעולה מתמדת של בחירה: בחירה לראות את האנשים, את המצבים, את נופי הפְּנים של החדרים ואת נופי החוץ העירוניים; בחירה באופני ציור מסורתיים, ובחתירה תחתם; בחירה להידבר עם תולדות האמנות, ובו בזמן התמסרות להיותה מופעלת, מיידית, על-ידי מה שקורה לנגד עיניה. וורקה אינה יכולה שלא לצייר, שלא לחוות את מהלך הזמן החולף ואת המרחב, שהוא קבוע אך עובר שינויים כל העת. במבט ישיר, בחיפוש מתמיד אחר היופי והדרכים לנסח אותו מתוך המציאות, היא חיה עם הציור, שוכנת בתוכו. כותב מוריס מרלו-פונטי, בספרו העין והרוח: "הראייה אינה אופן מסוים של חשיבה או נוכחות עצמית; היא האמצעי הניתן לי כדי להיעדר מעצמי, להיות עד מבפנים לביקוע ההוויה, שרק בסופו אני נסגר על עצמי". [1] כל ציור של וורקה הוא מערך מופתי ומדוקדק של צבעים ודמויות שדרכו ניתן לגעת בקיום, לבקע את ההוויה בנקודה אחת של זמן ומקום.

[1] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תרגום: עירן דורפמן (תל-אביב: רסלינג, 2004), עמ' 74.

פחות קריאה...