זה יותר מחמישה עשורים אני מנסה, באמצעות בחירותיי כאספן, להכיר את עצמי טוב יותר: לבחון מה גרם לי להעדיף אמן זה או אחר; לבדוק, בדיעבד, אם מסתמנים קריטריונים שהנחו אותי מבלי שנתתי על כך את הדעת בזמן אמת. כאשר אני רוכש תמונה מסוימת, אינני רוכש רק את תמונתו של האמן אלא גם חלק מאישיותי ובשר מבשרי, או חלום שלא הוגשם.

התערוכה הנוכחית מעידה על הדיאלוג בין אורי לביני – שהיה דיאלוג בין אספן ליצירת אמנות, כלומר אמנות נטו, ללא כל השפעות אישיות. זה. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, שהלכה והתעצמה עם כל עבודה חדשה שלה שראיתי. בה בעת, העבודות מקיימות דיאלוג עם חלל המוזיאון, שמאוספיו בחרתי שתי עבודות של האמנית, שתיהן תרומת האוצר יונה פישר ז"ל. בנוסף, כלולות בתערוכה עבודות מחווה לאורי שיצר משה גרשוני, השופכות אור על ההשפעה הגדולה שהייתה לה עליו. דיאלוג נוסף המקבל ביטוי בתערוכה הוא הקשר הזוגי בין אורי ודוד הנדלר – באמצעות רישומים של הנדלר ודיוקן של השניים שציירה בתה של אורי, האמנית רחל ימפולר. בנוסף מוצגת עבודה של אורי שהייתה ברשותו של רפי לביא (העבודה היחידה שקנה ולא קיבל בחילופי-עבודות מול קולגות), וכן תצלום דיוקנה שהנציח אברהם חי.

מכיוון שתהליך היצירה, ובמיוחד הכוח המניע אותו, מעניינים אותי במיוחד, התערוכה בוחנת את הגבול הדק שבין הכוח היצירתי ובין אובססיביות לשמה, בעבודות שבהן נדמה לי שגבול זה מוגדר בבירור. עבודותיה של אורי כוללות את כל המרכיבים שאני מחפש בציור, ואולי דווקא משום שכלי הביטוי העיקריים שלה הם העיפרון והטוש, קל לי יותר לעקוב אחר התהליך. כבר בעבודות המוקדמות שלה, משנות החמישים ותחילת שנות השישים, אפשר למצוא לדעתי את רוב אוצר המילים האמנותי שלה. בחלק מעבודותיה הקו נקי, שוטף, ברור ונזירי והיא שולטת בו שליטה מלאה, אך בעבודות אחרות ניכר בבירור שמרגע שעפרונה נגע בגיליון הנייר, הקו הוא השולט בה. אורי עצמה תיארה את התהליך כך: "הקו זה אני. […] והנייר – הנייר הוא העולם. […] והאדם, האמן, הוא מקור הקו המזנק לחלל".

צילומי הצבה: דניאל חנוך

פחות קריאה...