המחשבה שמתכת יכולה להיות מרחב, שחשיכה יכולה להיות מתכת (חומר), לא הניחה לסבח, וכשחזר לסטודיו ניסה לרקוח אמולסיה חומרית של אבקת גרפיט ולקבע אותה על גבי שכבת שמן שחורה כדי להשיג פטינה כסופה ובוהקת זו, חומריות שיש בה גם קור מתכתי וגם חום של שריפה.

מעל לאפלה השחורה שאופפת את שמונים לוחות הנייר בסדרה אפיים ארצה מרחפת ישות גדולה, היברידית. דרך הנקבים בגוף – ארובות עיניים חלולות, אוזניים, נחיריים, שדיים, טבור, פי טבעת, ואגינות ופינים – זוחל פנימה והחוצה חומר המתקשה לכדי פטינה מתכתית. המאבק בין הדימויים הופך ללינץ' גרוטסקי של איברים מפרכסים, עצמים מכונפים, היברידים מונומנטליים, אנושיים-חייתיים, שמקופלים בחיקם אירועים או נופים מיניאטוריים. זהו יקום משובש, שאינו מבדיל בין חושך ואור, בין שמיים וארץ, חזק וחלש.
אפיים ארצה היא אקס-טריטוריה הלכודה בתוך קפסולה שנשמטה מחוץ לזמן, כמו חלל שמתנהל תחת חוקי גרביטציה משל עצמו. נדמה שהציורים האלו, מיתיים ועכשוויים גם יחד, היו שם מאז ומתמיד, חבויים, ממתינים בסבלנות לרגע לידתם.

פחות קריאה...