מוניוז רכש את השכלתו האמנותית בעיר קאלי שבקולומביה, עיר שבה צמחה תנועה תרבותית רב-תחומית נמרצת, שכינסה יחדיו אנשי ספרות, צלמים, קולנוענים ואמנים פלסטיים, רבים מהם – ביניהם קרלוס מאיולו, לואיס אוספינה, פרנל פרנקו ואנדרס קאיסדו – נחשבים לחלוצים בתחומם. נוף אנושי ורעיוני זה הוא שהיווה רקע לשנים המכוננות בהתפתחותו של מוניוז כאמן.

בראשית דרכו התמקד מוניוז ברישומי גרפיט גדולי-ממדים, ובהם נתן ביטוי לעליבות האופיינית לבתי השיכון העממיים ולדייריהם, רישומים שהיו עתירים ברימוזים פסיכולוגיים עזים. במרוצת הזמן נוספו לעבודותיו איכויות ומאפיינים שונים, אשר מאז שבים ומופיעים בעבודותיו: מעורבות בסוגיות חברתיות, שליטה טכנית בחומרי הגלם של היצירה, שימוש בצילום ככלי לקיבוע הזיכרון, וחקירה מתמדת של האפשרויות הדרמטיות הגלומות באור ובצל ליצירת דימוי. עבודתו של מוניוז משלבת בין הגישה הפנומנולוגית של המינימליזם – בכלל זה הדגשת יחסי הגומלין המתקיימים בין העבודה, הצופה והחלל המכיל אותם – לבין אופיה ה"חקרני" של אמנות המעורה חברתית.

באמצע שנות השמונים החל מוניוז להתרחק משיטות העבודה המסורתיות (כגון רישום בפחם על נייר) ולהתנסות בתהליכים ובמצעי עבודה חדשים, אולם רק בראשית שנות התשעים החל לקרוא תיגר על הרישום, על ההדפס ועל הצילום מתוך גישה רדיקלית חדשה. בד בבד, החל לחקור את היחסים שבין העבודה והחלל שבו היא מוצבת, לבין הצופה ותפקידו, וכן את משמעות הזמן החולף בתהליך בניית הדימוי.

החלטתו לזנוח את הטכניקות ואת הפורמטים המסורתיים, ועם זאת להוסיף ולהסתמך על המקורות ועל המנגנונים הראשוניים שלהם לשם חקירת הארעי ובן-החלוף, הניבה עבודה המעוגנת באיכויות הסגוליות של חומריה, ובה במידה – באסוציאציות הפואטיות הגלומות בחומרים אלה. השימוש הטרנסצנדנטלי במרכיבים היוליים (מים, אוויר ואש) בתהליכים שונים, מעיד על המתחים הפנימיים שביסוד מעגלי החיים, הקיום והמוות.
מונומנטים ואנדרטאות זיכרון, שתפקידם לקבע את הזיכרון – קרי, להפוך לכלים המנציחים אירוע נתון לעתיד – תלויים, בסופו של דבר, בהקשר ההיסטורי; על-פי-רוב הם מאבדים בהדרגה את יכולתם לגלם את הדבר שאותו הם מבקשים להנציח, ונותרים בבחינת מבנים דוממים, שאינם מייצגים דבר זולת חומריותם הם. הדימוי הבלתי יציב בעבודותיו של מוניוז, המיטלטל דרך קבע בין נוכחות להיעדר, מתברר, למרבה הפרדוקס, דווקא כיעיל יותר בתור אנדרטה או מונומנט, כיוון שהוא מתייחס באופן פואטי לאופיים הקיקיוני של הקיום האנושי, של הזיכרון ושל ההיסטוריה. עבודתו של מוניוז חורגת מאנקדוטה נתונה זו או אחרת או מעובדה היסטורית מוגדרת, ומבקשת לייצג את המצב האנושי, את ארעיותם של החיים עצמם, את הזיכרון הטרום-זיכרוני, זה שלא ניתן לזכרו, השולח אותנו חזרה אל מקורות הזמן.

חוזה רוקה

***

"…כי עפר אתה ואל-עפר תשוב"
(בראשית ג', יט')
האמן הקולומביאני אוסקר מוניוז חוקר בתערוכה זו את תהליך שימור הזיכרון. התערוכה מתארחת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שבמתחמו מצוי גם "בית יד לבנים", שהוא אתר הנצחה (ושימור זיכרון) לחללי צה"ל תושבי הרצליה. מוניוז מציג מספר עבודות הדנות בצורך האוניברסאלי של בני האדם לשמר את זיכרונם של אלו שאינם עוד בין החיים. בד בבד בוחן האמן בעבודותיו גם את התהליכים המשמרים את זיכרונותינו, ומנסה לברר כיצד הם עומדים במבחן הזמן החולף. הוא בודק את גבולות הזיכרון שלנו, תוך שהוא משתמש בדיוקנו העצמי ובדמותם של הנספים כמושאי יצירתו.

העבודות של אוסקר מוניוז מהוות אנטיתזה לאנדרטאות זיכרון ולאתרי הנצחה מסורתיים, שמוקמים במטרה לשמר את זכרם של אנשים או אירועים, ובנויים מחומרים סטאטיים דוגמת אבן, מתכת או בטון. להוציא ימי זיכרון בודדים, בהם מתעצמת משמעותם של אתרים אלה עבור הקהל הרחב, נטמעים מבנים אלו בסביבתם, לעיתים על חשבון הרלוונטיות שלהם, שכן בחיי היומיום העוברים והשבים חדלים לתת את דעתם לתפקודם המקורי.

עבודותיו של מוניוז, לעומת זאת, פועלות באופן שונה. הן תובעות מן הצופה רמת ריכוז ומאמץ גבוהים, וכך מעוררות אצלו מעורבות עמוקה, שכלית ורגשית כאחת. הצופה הוא שותף, המחויב ליטול חלק פעיל בהתרחשות.

מדוע טרוד כל כך מוניוז בניסיון לשמר זיכרונות? יתכן שהתשובה לשאלה זו טמונה בהיסטריה ובמצב הסוציו-אקונומי של קולומביה, המדינה שבה נולד, ואשר בה חי ויוצר האמן.

בשנת 1948, במהלך אחד ממסעות הבחירות לנשיאות קולומביה, נרצח המועמד הליברלי הנערץ, חורחה אלייסר גאיטן. באותו רגע, שקעה המדינה במהומות אלימות ונפתח עידן אפל בתולדות קולומביה , שנמשך כשמונה עשרה שנים. במהלך תקופה זו, שברבות הימים זכתה לכינוי La Violencia ("האלימות"), נרצחו כמאתיים אלף בני אדם, ובשיאה הגיע הקטל לכאלף איש מדי חודש.
מאז אותם ימים השתפר לאין ערוך מצב ביטחון הפנים בקולומביה, וזוהי מגמה הנמשכת עד היום. יחד עם זאת, עדיין נותרו השרידים של אותה מסורת אלימה, הנותנת אותותיה במאבקים החמושים של קבוצות גרילה בממשל החוקי הנבחר של קולומביה, ובמעשי אלימות מצד גורמים פליליים כנגד האוכלוסייה.
עבודותיו של מוניוז מתאפיינות במורכבותן הן מבחינת התכנים והן מבחינת הביצוע. ברבדים התוכניים ניתן למצוא הקשרים לא רק למצב הפוליטי-חברתי הספציפי של קולומביה, אלא גם לנושאים רחבים ואוניברסאליים יותר – כמו השינויים שעוברים על האופן שבו אנו זוכרים אדם, או אנשים מסוימים, בפרספקטיבה של הזמן וההיסטוריה. כמו כן, בעבודותיו חולק מוניוז על הדרכים המסורתיות בהן החברה מתמודדת עם הנושא של איבוד הזיכרון הקולקטיבי ,תוך שהוא מציע פתרונות דינאמיים משלו. ביצירותיו הוא מאזכר מיתוסים קדומים ומוכרים כגון סיפוריהם של נרקיס וסיזיפוס, המוסיפים לעבודות נופך של זמן מסתורי ומיתולוגי, ומשייך אותם לעידן ה"טרום זיכרון" (כשמה של תערוכה זו).
מוניוז עושה שימוש בחומרים בלתי קונבנציונאליים ליצירת דמויות על גבי מצעים בלתי צפויים. בעבודה "נרקיס" הוא מצייר דיוקן באמצעות אבקת פחם על גבי מצע של מים מתאדים, וב- "הפוגות" (בעודי נושם), הוא צורב את דמותו באמצעות סיגריה בוערת על גבי נייר, באופן המזכיר תדפיס מחשב. ב-"תכנית ליד זיכרון" דיוקנם של המתים נעלם כמעט מיד לאחר שהוא מצויר, כיוון שהמכחול הטבול במים משרטט את תווי פניהם מעל גבי אריח לוהט.
בכל אחת מעבודותיו של מוניוז ניתן למצוא אלמנט של השתנות, חלופיות והיעלמות. הצופה מצדו חייב להתמסר להנצחתם של דמויות אלה בזיכרונו, היות שהן משתנות ללא הרף. כל העת עליו להיאחז במה שרואות עיניו, שכן המראות מועדים להתחלף בן רגע. המתבונן חייב ליצור ולשמר בעיני רוחו את החיבור בין הדימוי ההתחלתי, לבין מה שנותר ממנו בסיכומו של התהליך. הצופה בעבודותיו של מוניוז לא יכול להישאר אדיש ולעבור "ליד" הדמויות מבלי לגלות מעורבות בגורלן. מעורבות זו, מעצם טבעה, משמרת את זכרן.

גילה לימון

פחות קריאה...