בשנת 1995 בחר איליה לצלם סדרה של בתי מלון יוקרתיים בארץ, בהם התמקד בלובים מפוארים וחדרי סוויטות יוקרתיים, דרכם הוא ביטא את הפער שבין החללים המפוארים לניכור האנונימי שהם מקרינים. את סדרת מוסדות החינוך והתרבות הבאים שלו ערך במקומות שונים בארץ ובחו"ל כמו: בית ביאליק, בית שלום עליכם, בית בן-גוריון, מוסדות הקהילה היהודית בלונדון ובסדרה של אוניברסיטאות בברלין. משנת 1997 מיקד איליה את תשומת ליבו בנופים אורבניים ניטראליים יותר, כמו חניונים, נופי פרברים, וחזיתות בניינים. חניוני ברלין המוצגים כרגע במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שייכים לסדרה זו.
בסדרה זו אנו רואים חללים תת קרקעיים ועיליים המוקפדים מאוד באיכות הבניה בשילוט והתאמת החלל למטרת החניה. החלל והמכוניות בו הופכים לעולם נפרד המנותק מהגורם האנושי העושה בו שימוש. העדות האנושית נמצאת ברמה עקיפה בחלוקת החלל בשילוט המודגש ובמכניזם הכלכלי של החניון. ניקיון החלל והמבנה הארכיטקטוני הפשוט מכוון את הצופה להתמקד בשאלות צורניות מופשטות כמו: קומפוזיציה, גמא צבעונית ואיכות צילום ברמה טכנית. למרות הניכור האנונימי של החלל אנו רואים בכמה צילומים עקבות אנושיות חושניות יותר כמו במכונית עם כיסוי התכלת, המציג התערבות אנושית לא מושלמת ולא נקיה לחלוטין. יחד עם זאת הכתובת "ברלין" אינה יכולה להישאר ניטראלית, והיא מטעינה את הצילומים במטען נוסף של קונוטציות תרבותיות והיסטוריות אשר ממלאים את החלל הריק והנקי של הצילומים.

פחות קריאה...