הדמויות הגבריות בסצנות נעות על הציר שמשתרע בין אלי אדמה המאמצים דמות אנושית לבין בני אדם הנטמעים באדמה. הדמות שמציג ג'ובני בפסל דם אדם אדמה פוערת פתח בחזה דמוי האבן, ממנו בוקע קילוח דם כמעשה תנ"כי פלאי. הזהות של הדמות נותרת עמומה, כשלרגע היא נדמית לאל אדמה הבורא את הארץ מנוזל החיים, ורגע לאדם המקיז דמו למען האדמה. הזהות הנוצרת בפסלים בין האדמה והנוף לגוף הזכרי ניצבת כצימוד נגדי לרעיון של אמא-אדמה, בעולם בו הסימביוזה בין האדם לטבע עוברת דרך הדם, שזורם כמים, ניזון ומזין את הדמויות המתמזגות בו, ומצטרף אליהם ליצירת השילוש דם אדם אדמה, החולש על ההיסטוריה ועל המציאות של המזרח התיכון.

הפסל נרקיס הוא ואריאציה מקומית עכשווית של הסיפור המיתולוגי היווני של נרקיס. הבריכה – שנראית מרחוק שקטה ודוממת – היא למעשה הקרנת וידיאו. עם התקרבות הצופים לפסל, מתחילים המים להגיב לתנועת הצופים בחלל, שדמותם מוקרנת-משתקפת בבריכה האדומה לצד נרקיס, שכבר החל לטבוע. באלגוריה ישראלית עכשווית, דמות נרקיס של ג'ובני הוא ישות טריטוריאלית, שאיבדה את ראשה בדימוי וירטואלי של נהרות דם. ראשה טמון מתחת לדימוי המוקרן, היא מנותקת מהמתרחש סביבה במציאות, מושכת את הצופים אחריה אל אותו דימוי אלים ומדמם.

המפגש שנוצר בין הקדום ביותר למתקדם ביותר מהדהד את המורכבות של הסביבה הישראלית, בה התנ"כי מתמזג בטכנולוגיות מתקדמות, ומשקף את האלימות והאידיאולוגיות המציפות את החברה הישראלית.

איתמר ג'ובני (1980) נולד בישראל. חי ויוצר בתל-אביב.

פחות קריאה...