צוקרמן מצטרפת לשורה של אמניות שיצירתן מתריסה כנגד מוסכמות ייצוג של נשים בתולדות האמנות. לאחר שבסדרות קודמות התמקדה ב"נשים שוכבות" בסצנות הדוניסטיות-פסטורליות, בגוף העבודות החדש המוצג כאן הדגש הוא על ייצוגי נשים בסצינות אלימות, לעתים במישרין – בעבודות שנבנות סביב תימות מתולדות-האמנות כמו "חטיפת הסבינות", "יהודית והולופרנס", ו"סבסטיאן הקדוש" (שהפך אצלה לאישה) – ולעתים בעקיפין, כמו בסצינה שמבוססת על "סוזנה והזקנים". הנשים שלה תובעות את מקומן בעולם. כמעט בכולן אפשר לזהות את תווי פניה של האמנית. הן גדולות-איברים, פעורות עיניים ופה, אקסטרוברטיות וגרוטסקיות, פגיעות ופגומות, אך גם מועצמות וחזקות. לרבות מהן יש כתר, והן מעבירות את לפיד הניצחון כגיבורות במחזה טרגי-קומי של תולדות התרבות המערבית. בכולן מהבהב זוהרה של הילת המקור, אך במקום גוף הומוגני כנוע, פסיבי ונחשק, הפרוש לעיני הצופה כמקור לעונג של בעלות, לנשים שלה יש גוף היברידי מגוחך ומוקצן, שחלקיו לא רק שאינם מצויים בהלימה זה לזה, אלא מרכיבים יחד אסמבלאז' פראי של פרטי גוף מז'אנרים ומסגנונות שונים, כהצהרת נוכחות ואקטיביוּת בעולם.

צוקרמן, שהגלריה שמייצגת אותה בניו-יורק גילתה אותה דרך אינסטגרם, מייצגת דור חדש של אמנים שגדלו על תרבות דיגיטלית המוּנעת על ידי מכשירים תלויי-ענן. בהתאם לכך, היא בונה בפוטושופ את הקומפוזיציות שלה מחלקי דימויים שהיא מייבאת, ב"מיקור חוץ", דרך גוגל. לאחר הדפסת הקומפוזיציה החדשה על בד, בדפוס דיגיטלי, היא עוברת עליה במשיחות מכחול, המוסיפות תעתוע על תעתוע (למשל, נגיעות מכחול סזאניות על גוף אישה שצייר רובנס). כקניבליסטית של סגנונות, היא מדברת בכל השפות בעת ובעונה אחת ומתייחסת להיסטוריה כאל אינוונטר נתונים אינסופי, שממנו היא דולה דגימות על מנת לייצר ישות קולאז'יסטית חדשה ביקום וירטואלי.

התערוכה בתמיכתה הנדיבה של גלריה קרביץ וובי, ניו-יורק;
כל העבודות באדיבות האמנית וגלריה קרביץ וובי, ניו-יורק

פחות קריאה...