מה שנראה בתחילה נוכח העבודות של גור אריה כעולם רוחש חיים המתקיים תחת מרות של הגיונות סוריאליסטיים, מתגלה במהרה כהפוך למרות כזאת: שלל הזיווגים המוזרים, הבלתי צפויים, בעלי אמינות הניתנת להפרכה מיידית, הם תולדה של השאלה ממקורות מוכרים וזמינים יותר משהיה נדמה בתחילה. טווח ההצעות הספרותיות והוויזואליות שהציע המדע הבדיוני, כספרות וכקולנוע, החזיונות שהולידו עולם הפרסום ותחומי העיצוב של הגרפיקה, המוצר והאופנה, מתגלים כמקור לעבודות יותר ממעמקי המצולות של התודעה ועולם הנפש. למעשה, העבודות מקיימות כלפי הוויזואליה הזו יחס של תרגום "ריאליסטי". דימויים בדיוניים יצירי אדם מתפקדים כמקור וכמושא לריאליזם של העבודות עצמן.
(…)

הדימויים שגור אריה משתמש בהם נראים לעיתים כאילו נבחרו כדי להצדיק את הפטינה, להתאים לפני השטח שעל שכלולם הוא שוקד. הטכנולוגיה מזמנת את הדימוי, שלאחר התממשותו מייצר הערה על הטכנולוגי. אבל העבודות לא חוגגות שום שפע. להפך, ניבט מבעדן עולם דל הזקוק לפעולה מתמדת של המצאה, להעשרה בארוס מחודש. (…)
פני השטח של העבודות (תוצר של צביעה בהתזה ומיני לכות אפוקסיות) אחראיים גם על אלמנט מהותי לעבודות של גור אריה – האופטיות שלהן, העודפת על הקיום ה"פיסולי" שלהן. הן נחוות יותר כהופעה, כסוג של מראית, מאשר כמסה של חומר התופסת מקום ונפח בחלל. יש תחושה שהעבודות מתעמרות בעין ורק אחר כך מתפנות לבסס יחסים עם קנה המידה של גוף הצופה. סוג העיבוד והצביעה של פני השטח מקרבים את העבודות לעולם של ההדמיה התלת-ממדית ועיבוד המחשב, זירות שבהן נדחקים הגוף ועולם היחסים שהוא מחולל למקום לא רלוונטי. ניתוק הדימויים (בעבודות) מכל סוג של סביבה, נסיבות או הקשר מעניק להם, ביתר שאת, ניחוח וירטואלי שאינו תלוי חלל קונקרטי. זוהי נוכחות של cut ו-paste. הניתוק הזה מייצר הגחה של הדימוי, ומעצים את רגע ההופעה שלו על פני הנוכחות המתמשכת בחלל. אני רוצה לטעון שהבוהק, למשל, הוא אלמנט קריטי יותר בעבודות של גור אריה מאשר קנה המידה שלהן. המשך הטענה הוא שהנוכחות שלהן היא למעשה "אנטי פיסולית", וקרובה יותר למדיום הצילום וללשון.
(…)

העבודות מבססות לעצמן מעמד ערטילאי של דיאגרמה או תרשים זרימה. מי שיאחז בהם לא יאחז בדבר עצמו, אלא רק בהתממשות הנוקבת ביותר של המחשבה על אודותיו. גם היצורים הנראים כפרי דמיון ערני נוגעים, באגביות, במגבלה של הדמיון והידע – הם לא מייצרים צורות חדשות לחלוטין, אלא בוראים וריאציות זרות של צורות חיים מוכרות. בכך הם מממשים את התחושה המתעוררת מול סרטי טבע בערוצי מדע בטלוויזיה, נוסח הנשיונל ג'אוגרפיק, המפגישים את הצופה עם צורות חיים נידחות. במפגש של הצופה עם בעלי החיים האזוטריים הנגלים בסרטי התעודה האלו עולה תחושה הפוכה לבדיון – תחושה של היכרות מוגבלת עם הקיים בעולם, בנוסח "לא ידענו על קיומם של דברים כאלו". על עמעום נוסף של תחושת הבדיון אחראית גם התלות המוחלטת שמקיימים היצורים האלו ברכיבים ובאובייקטים הקשורים במוכר. (…). בתוך העולם המסוכסך הזה, השוזר אוטופיה בסיוט, מתאפשרת בריאה או צמיחה על בסיס סימביוטי בלבד – כל יצור חי מופיע בו כמשולל קיום נפרד, לאחר שנטמע לחלוטין בחזון הטכנולוגי של האדם. כל עבודה מייצרת מערכת קיום סגורה, שבונה עולם המקיים יחסים סימביוטיים בין יצירי האדם והחי, ולכן לא מייצרת זרות מוחלטת לאנושי. (…)"

מתוך: "מיופה הכוח ובא כוחו" מאמר מאת דורון רבינא בקטלוג המלווה את התערוכה.

פחות קריאה...