שיר ערש לעמק צויר בהשראת הלידה של אמן הרנסנס פיירו דלה־פרנצ'סקה. אלא שדווקא ישו התינוק נעדר מציורו של שמיר, המציג את אנשי הדור הקודם בכפר יהושע – הדור של הוריו – שלדבריו הקריבו את גידול הילדים וטיפוחם על מזבח האידיאלים של העבודה החלוצית. מקהלת הנשים שרה את שיר העמק של נתן אלתרמן ( 1934 ), שיר על תקווה, עבודה וקורבן; אך בניגוד לפאתוס של ביצועו המוּכּר בפי חבורות זמר – המקהלה של שמיר היא אנטי־מונומנטלית, בודדה בנוף. בגדי הנשים מודרניים, ואחת מהם היא כנראה עובדת זרה. הניגוד בין המיתוס למציאות שולח אל הניגוד בין הטקסט המדומיין המוּכּר היטב לצופה, לבין הנוף הריאליסטי הקודר. יתרה מזו, הקפאת הזמן בציור חוסמת את הגישה לרגש האהבה לאדמה, הרגש שהשיר – אילו נשמע – היה עשוי לעורר. כך הופכים השיר והציור לקינה על העמק ועל הבן, מעין אלגוריה מלנכולית.

[1] דורון לוריא, קט. אלי שמיר: עמק – בדרך לכפר יהושע (מוזיאון תל־אביב לאמנות, 2009 ), עמ' 14 .

פחות קריאה...