עבודותיה של אנחלה דה לה קרוז נסבות סביב העיסוק בחיים עצמם, ובמיוחד בגוף האנושי. כסטודנטית באמצע שנות התשעים, לאחר ששברה בפעם הראשונה את מסגרת העץ המשמשת למתיחת בד הציור והציגה את העבודה בפינה שבחלל הגלריה בִּמקום להציגה על הקיר, היא חשה שנפרשים בפניה מרחבים פיזיים ומושגיים חדשים. לאחר שגילתה כי מיקומו יוצא הדופן של הציור מכיל את הפוטנציאל לקריאה נוספת של העבודה וכי הוא מעניק לה נרטיב חדש הקשור למיקום זה, היא קראה לציור מכונן זה מבויש.

כותרות עבודותיה של דה לה קרוז בעלות חשיבות רבה ומבטאות רגשות שונים שהיא משייכת ליצירותיה. דה לה קרוז מתארת את היצירות כישויות בעלות מודעות עצמית, המשקפות דבר מה ממהותן כאובייקטים ומכילות הצעות הנוגעות לאופן תלייתן או למיקומן בחלל הסובב. לדברי האמנית, העבודה גדולה מהחיים "אינה מודעת לעודפות שלה עצמה, הן מבחינת הנפח שלה והן מבחינת המסה שלה. זהו ציור עצום שאינו יכול לזוז ממקומו, וכך נותר לכוד בנקודה מסוימת בחלל".

העבודה גדולה מהחיים היא אכן עבודה מונומנטלית הפורצת את גבולות אמנות הציור והופכת את הבד המסורתי, הדו־ממדי, ליצירה תלת־ממדית. ציורה ה"שבור" של אנחלה דה לה קרוז אינו יצירה מושלמת, אופיו הייחודי ויוצא הדופן נובע דווקא מחוסר השלמות שלו ומהצבתו המגושמת ביחס לחלל הסובב.

האופן שבו דה לה קרוז מטשטשת את הגבול בין חיים לבין אמנות בא לידי ביטוי בתגובתה לחשש שהעלה מוזיאון הרצליה בנוגע לסדקים שעלולים להיווצר על גבי בד הקנבס במהלך התקנתה של עבודה כה גדולה: "סדקים", כפי שענתה האמנית, "הם חלק מהחיים, והחיים מלאים סדקים…"

פחות קריאה...