במובן זה העבודות באניהו שונות: באמצעות רגע, אירוע או דמות הקשורים בחיי האמן, במקום לנוע על ציר זמן או של חלל, אנו עומדים במקום. האמנים המציגים משתמשים גם באירועים מן המציאות המוכרת לנו: התייחסות לתוכנית ההתנתקות או שימוש בדימוי הנראה מוכר, כמו משפחה הסועדת את בנה בבית חולים. אולם כל היענות לעולם, מתברר, היא חזרה אל העצמי.
העבודות באניהו מקיימות עירוב של תמימות ומודעות, אירוניה צורבת והומור עדין. באמצעות הפעלת אסטרטגיות מגוונות מציגים האמנים פרסונות ודמויות שסועות, ארעיות, מחופשות ואקצהיביציוניסטיות, תוך שימוש במדיה שונים: וידיאו, צילום, ציור, פיסול ומיצב. לצד התחפשות, פנטזיה, הומור, התיילדות, חשפנות ונועזות פונות העבודות אל הזיכרון האישי ואל אבל הנאבק לשמר או לייצר דמות עצמית כלשהי נושאת משמעות.

הצופה בתערוכה חולף על פני אתרים שונים בחיי אדם: בית חולים, בית ספר, אלבום תמונות, מגירה, חדר שינה של מתבגר, שכונה, דירה שכורה, רגעי אבל, שמחות משפחתיות וחלומות.

המשותף לעבודות המגוונות באניהו הוא שהן נעדרות מרכז. את מקומו תופסים תפזורת וריבוי: הכפלות בווידיאו או בפיסול, הצבות קיר ורצפה שבקומפוזיציה שלהן אין מרכז מובחן, משחקים בזמן, בזהות ובדמויות, סדרות תצלומים הקופאות ברגע מתמשך, קריוקי ושידור חי המתקיים גם כאן וגם שם. כדברי המסאי הבריטי ג'ק צ'סטרטון בספרו אורתודוקסיה (1908):
לשאלה "מה אתה?", איני יכול להשיב אלא "אלוהים יודע". […] "אהיה אשר אהיה, בכל מקרה לא אני הוא".

יהושע סימון ודליה לוין

פחות קריאה...