התערוכה הנוכחית, "מסביב לעולם ב-92 ימים", נקראת כך על שם הציור המרכזי המוצג בה: טריפטיכון בהשאלת מוזיאון ישראל, ירושלים, ובו תיאור פנורמי פנטסטי של תבל ומלואה. שם העבודה מהדהד את שם ספרו הנודע של ז'ול וורן, בעודו נותן אינדיקציה למשך הזמן שנדרש לצייר כדי להשלימה. מבט מקרוב בציור מגלה מעשה מחשבת מרובה פרטים וצבעים, הממקם אותה כאינדקס למניפת הנושאים והסמלים שאכלסו תדיר את עולמות ציוריו של כהן. ניתן לשער כי בהתייחסו למאורעות פוליטיים בציוריו (הסכם השלום עם מצרים, מלחמת העולם השנייה) ובשלבו ביטויים לקדמה טכנולוגית (אמצעי תחבורה, גורדי שחקים, החלל החיצון) מעיד כהן על חיבור לתמונת מציאות ממשית ואקטואלית. יחד עם זאת, בולט בציוריו מאפיין בדיוני ופנטסטי, שמתבטא לא רק בקישוטיות ובצבעוניות המודגשת אלא גם בתיאורים שיש בהם אחדות זמנים (שקיעות וזריחות, יום ולילה) ומקומות (פריז, לוקסור, ניו-יורק וירושלים), המצוירים יחדיו על אותו הבד. רכיבים אלו אופייניים לסגנון הנאיבי, המעמיד תמונת עולם ראשונית ואפילו מתקתקה בעודו מחדד פוטנציאל הופכי של כאב קיומי דרך תיאור נושאים טעונים וקשים. כך למשל, בקבוצת ציורים שהקדיש כהן לתיאור קטעי זיכרונות מתקופת מלחמת העולם השנייה שהשתמרו במשפחתו. על לוח זכוכית צייר חייל נאצי המכה את סבתו וחושף את שדיה בהתרסה משפילה. בציור אחר נראית קבוצה של חיילים נאצים העומדים במרכז הרחוב ומאיימים בשוטים. בציור נוסף, המתאר רכבת משלוחים בצבעי מרציפן, מנופצת תמונת הנוף האידילית על רקע ההקשר, מהלך שמחריף את הדיסוננס הקיומי שמקופל בציור תמים לכאורה זה. נראה שהחזון האוניברסלי-הגלובלי בעבודות של כהן מבטא עמדה של תשוקה והיקסמות אין קץ מן הפנטזיה ומהאפשרות האוטופית שהיא מציגה, אך בה בעת מוטבעת בהן מודעות לכך שמדובר בחזיון שווא, שמימושו הריאליסטי נמצא מחוץ להישג ידו של האמן.

פחות קריאה...