ב-2005 אישרה הממשלה תוכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה (תמ"א 38). הדבר הוביל לתהליך מואץ של עבודות שיפוץ ובנייה בערי המרכז, ובמיוחד ברמת גן, עיר מגוריה של האמנית. כך, מצאה עצמה בן אדמון מוקפת באתרי בנייה, המעוררים בה ללא הרף זיכרון טראומטי משפחתי, שנצרב בה במסעו בין הדורות: ב-29 בפברואר 1960, בשעה 23:40, הכתה באגאדיר רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו. סבתה של האמנית, מסעודה ממן, ילידת 1937, עלתה ארצה כמה שנים קודם לכן, וכך ניצלה מן האסון. אך משפחתה, שהתכוונה לעלות לארץ בעקבותיה והתכנסה לשם כך באגאדיר, נמחקה כמעט כליל. חווית האובדן הטראומטי ליוותה את מסעודה ממן כל חייה. כמה שנים לאחר האסון במרוקו, בעת שבתה הבכורה הייתה מאושפזת במצב קשה, נדרה נדר שאם תחלים התינוקת תדליק נרות בכל יום שבו מוציאים את ספר התורה בבית הכנסת מארון הקודש. נרות אלה מונצחים בעבודת הווידיאו המוקרנת בחלל התערוכה.

שם התערוכה, "מים עד נפש", שולח למצב-קצה של ייאוש, כטביעה עד אובדן נשימה, שאינו מאפשר עוד להמשיך ולהתקיים. דומה שהסדיניות הסופגות, הרכות והצמריריות שמרפדות את קירות החלל מבקשות לרכך את תוצאותיה של קריסה פוטנציאלית, כניסיון נואל להתמודדות עם אסון בלתי נמנע.

פחות קריאה...