הבחירה של יואלי למקם את התערוכה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית קשורה קשר הדוק למכניזם של כינון מערך ההנצחה והזיכרון הלאומיים על ידי מוסדות התרבות וסוכניה. בהקמת מבנה המוזיאון בהרצליה נכרכה מלכתחילה הפונקציה המוזיאלית עם פונקציית ההנצחה של בית יד לבנים, וכך נפרצה הסטטיות של אנדרטת ההנצחה תוך שילובה בפעילות תרבותית חילונית לטובת הקהילה. בשנת 2000, במהלך עבודות ההרחבה של מוזיאון הרצליה, נותקה הכניסה למוזיאון מבית יד לבנים ונבנתה כניסה חדשה וישירה למוזיאון בחזית הצפונית שלו. המהלך ביטא הפרדה בין הפונקציות שחוברו להן יחדיו בעבר, וכיום אנו מבקשים לבחון אותו מחדש.
עבודתה של יואלי בודקת את הרלוונטיות של נוסחי ההנצחה הקלאסיים באנדרטות ובחללי זיכרון מקומיים, על הממד האפי וההרואי הגלום בהם, גם לנוכח התערערות האתוס הציוני והכרסום בלכידות של החברה הישראלית. היא בוחנת זאת באמצעות עימות הנוסח המקומי והפריפריאלי של בתי יד לבנים ואנדרטות ברחבי הארץ עם המודלים שלאורם עוצב נוסח זה, השאובים מהעולם הקלאסי, מהרומנטיקה הגרמנית ומהמודרניזם.
אחד הסרטים בפרויקט של יואלי מתאר שיטוט איטי של המצלמה מעל רצף עיי חורבות של אתרי הנצחה ומורשת מדומיינים, הנדמים כשרידיה של תרבות קלאסית-מודרנית במרחב נטוש. זהו חיזיון דיסטופי, המבכה את כרסום החומר בידי הזמן, היסוד שמבקש להשכיח, להעלים ולמחוק. הסרט השני מתעד מערך טקסי מוקפד בעל חוקיות פנימית אניגמטית. הטקס מוצג מבעד לחזיתו של תיאטרון – הנוכח גם כאובייקט פיסולי ממשי בחלל התערוכה. הפער בין הכאב האותנטי והפרטי של השכול לבין המכניזם המיתי-הלאומי שמשמר ומנציח את הפעולה ההרואית עומד בלב הפרדוקס הקיומי באולימפיה של יואלי.

פחות קריאה...