גם המבנה נושם

פרגולות מסמנות מקום תחום ופתוח בו זמנית. קורת גג קווית שנספחת אל מבנה אחר, אולי בית.
מתווה הגנה שהאור והצל משחקים בתוכו.

את פרגולת העץ בחצר הורדנו באמצע החורף, לפני הרבה שנים, כדי שייכנס לסלון יותר אור.
בסוכות, היינו אוטמים את צידי הפרגולה בשמיכות קיץ צבעוניות ומרפדים את הגג בסכך – הפרגולה הפכה ברגע אחד לסוכה. בסתיו התמלא הגג בסלסולי גפן והפך לבוסתן.
ביום שהורדנו אותה חזרה הפרגולה, תוך עשר דקות, להיות ערימת קווים גדולה על הדשא.

לפעמים, כשאני נכנסת לבניין, נדמה לי שהמבנה, כמו כל החומרים המרכיבים אותו, משתנה יחד איתי. הוא נפתח ונסגר, מתפרק ונבנה מחדש, משתדל כל כך להיראות יציב ולהחזיק מעמד. אבל אם אני עולה במדרגות מהר, גם הדופק שלו מואץ.

איקס-עיגול

השמשונית מתוחה מעל ראשי. יריעת PVC זולה, קלת משקל, מתרפטת בקלות. אך שמה מרמז על תכונות של חוזק – השמשונית הגיבורה מגינה לרגע מפני השמש המאיימת.
אני מתבוננת בצורת עיגול שהוטבעה בשמשונית. היא נוצרה כדי להעביר בה אוויר ולאפשר ליריעת הפלסטיק שלא להימתח יתר על המידה, לשחרר ממנה קצת לחץ.

מול החלון שלי מוקם בניין. בקומת הקרקע שלו הופיעה חזית של חנות חדשה, ריקה עדיין. החלונות מכוסים באיקס צבוע לבן, שצייר כנראה אחד העובדים. האיקס הזה מזהיר אותנו לא לצעוד לתוך הזכוכית, מזכיר את הקיום החומרי שלה למרות שקיפותה.
הזכוכית נותנת ולוקחת בו-זמנית. היא מאפשרת מבט אך חוסמת מגע. זכוכית של חנות מקרבת לדבר שאותו אנחנו רוצים לקנות, ובה בעת מייצרת ממנו מרחק. היא נדיבה אל העין, אך טומנת בתוכה גם סכנה אמיתית: אם אנסה לעבור דרכה, אפצע.

איקס-עיגול הוא ״משחק פתור״ – משחק מושלם של שני שחקנים יגיע לאיזון ויסתיים תמיד בתיקו.
גם אני מעבירה חומרים, קווים וצורות דרך מערכת תנועות, ושואפת אל רגע האיזון הקצר המחבר ביניהם –התיקו.

להמתין לשמש

השמש נמצאת בכל מקום, אבל לא בתוך הבית. כאן יש מעליי תקרה, ומעל התקרה שלי יש עוד תקרה של מישהו אחר. בסוף, כשהצוואר כבר נמתח לגמרי לאחור, נמצא גג.
זכוכית החלון ממתינה לבוקר, אז השמש תעבור דרכה, וכשאפתח את התריסים השולחן יתמלא פסים-פסים. אני מניחה יד בתוך רצועות השמש הדקות בדרך לכוס הקפה. משבצות הרצפה נדמות לי עכשיו רחבות יותר. שערות קטנות שלא ראיתי קודם מציצות. אבק שחשבתי שניקיתי נגלֶה.

יצאתי השבוע החוצה, התיישבתי ליד עץ והמתנתי לשמש. כשהיא הגיעה, קמתי מיד ונכנסתי לצילו.
הקרניים פגשו בענפים ומילאו בהם את המדרכה. עלה ירוק הסתנוור ושינה את צבעו ללבן.

האור הוא חומר שחומק בין הידיים, הוא שואף להמשיך לנוע, להתפשט.
בין שהוא חזק (צורב, תובעני וחושף פרטים) ובין שרך (מטשטש, מעדן ומחמיא), האור תמיד מחולל שינוי בכל חומר וגוף שהוא פוגש.

חניה

חלמתי חלום על חניה. היא הייתה יפה ומרווחת, כזו שגולשים לתוכה בלי שום מאמץ. כשהחלום התחיל כבר שהיתי בה, נשענת אחורנית בכיסא ונרגעת. אבל אז, אף שכבר החניתי את הרכב, החניה נעלמה. שוב הסתובבתי במעגלים, והמבט נדרך מחדש. לשנייה אחת, במראה השמאלית, החניה הופיעה שוב. מיהרתי אליה, אבל רגע לפני שהגעתי היא נעלמה.

חניה מסומנת היא רישום מלבני, מופשט, שמפקיע חלל ציבורי, לפרקי זמן מוגדרים, לטובת מכונית אחת.
מלבן לבן מצויר ביד בוטחת על אספלט שחור לוהט. מסמן שטח תפוס.
החניה מהבהבת את היש והאין. את הקיים והנעלם. אנחנו מחפשים אותה, מחכים לה, תופסים אותה.

לפעמים, כשאני מוצאת חנייה פנויה בתל אביב, אני מחנה בה רגע, גם אם לא באמת התכוונתי לעצור.

פחות קריאה...