בבסיס הדיוקן מונחים היחסים המורכבים המתקיימים בין מראהו של המקור האנושי לבין ייצוגו הפלסטי. ארנסט גומבריך, מחשובי החוקרים של תולדות האמנות, דן במאמרו המכונן "המסכה והפָּנים" בקושי המיוחד שיש במתן ייצוג אמנותי לפנים האנושיות, שכן ביוצרו דיוקן, האמן מתמודד, בנוסף להפיכת החי לדומם והתלת־ממדי לדו־ממדי, הן עם תנועה מתמדת (הבעות פנים, מצב פיזי ונפשי) והן עם סימני הזמן החולף, המשנים את הפנים ללא הרף. לפיכך, מציע גומבריך, מתקיימת בדיוקן כפילות מהותית: כל דיוקן הוא גם תיאור ספציפי המשקף אדם פרטיקולרי (פָּנים) וגם שיקוף של היבט אנושי עקרוני, המייצג את רוח התקופה ואת משחק התפקידים החברתי (מסכה).

כל אחת מהתערוכות המוצגות מתמודדת בדרכה עם כפילות זו. כך, נוכל לראות בתערוכה של נטליה זורבובה לא רק מעקב אחר השינויים שעוברים עליה ועל בתה אסתר בדירתן שביפו, אלא גם ביטוי לסיפור הנשי של מהגרות ואימהות חד־הוריות המבקשות לבסס מחדש הגדרה עצמית ומקום משלהן. המיצב הפיסולי הקינטי של ורד אהרונוביץ, המתאר אותה ואת בני משפחתה בבית נאה, מציע דיוקן אישי־משפחתי, נפשי וחושפני, המשקף קושי לחוות את ההווה מתוך פחד מצמית מהמוות ומהעתיד לבוא. הציירת הוותיקה חנה לוי, שבתערוכתה מוצגים ציורים מעיזבונה שטרם נחשפו לקהל, נהגה לצייר שוב ושוב דיוקנאות נשיים – דיוקנה העצמי ואלה של חברותיה – המדגישים את סימני ההזדקנות בגופן ובפניהן, בין השאר באמצעות חומרי הציור עצמם: היא הרבתה לשלב בחומריה חול וגירי פסטל־שמן, כאנלוגיה לשחיקה המתמדת של החיים ולשבריריותם הרבה. אליסון צוקרמן שותלת את דיוקנה העצמי בסצינות היברידיות, דחוסות ציטוטים מתולדות האמנות, ופורעת את נוסחאות הייצוג שהתקבעו באופני התיאור הנשיים בהיסטוריה של תרבות המערב. הדיוקנאות שלה מדגישים את תרבות השפע הוויזואלית בעידן הדיגיטלי, תוך התייחסות לתרבות הסלפי ולמחאת #MeToo. מריה סאלח מחאמיד מגוללת את קורותיה בשנה החולפת, שבה היטלטלה בין חיים ומוות, על פני מגילה ארוכה. כבת העיר אום אל־פאחם היא מנכיחה את דמותה שוב ושוב בפחם, לצד הטבעות של ידיה ורגליה, כהצהרה קיומית: "אָנָא הוּן" – בערבית, "אני כאן". ההקרנה האלגית של איריס נשר מציגה את מבטה של האם הצלמת על בנה, לאורך שנים, בחללי אמנות מוזיאליים. הדימויים נצברים יחדיו לתמונת דיוקן מרובדת זמנים ומצבים, שבה מצטלבת ידיעת מותו הטראגי של הבן במחשבה על המוזיאון הקלאסי כקפסולת זמן סימולטנית המשמרת ומנציחה את תמציתו של האנושי.

באולם הגדול מוצגת תערוכתו של ציבי גבע, "דרך איפה אני מגיע". האלמנטים המוצגים דוחסים בתוכם את האינדקס הצורני והאתי של יצירתו לאורך חמישה עשורים. ניתן לראות בהם, בהשאלה, דיוקן של חתימתו האמנותית. מבעד לרכיבי הזהות האמנותית – בין תרבות המערב לייצוגים טעונים של מקומיות; בין מורשת אביו, האדריכל המודרניסט האירופי, ל"אדריכלות הוורנקולרית" (בנייה מקומית־מסורתית ללא אדריכלים) שבמוקד עניינו של גבע – משורטט בתערוכה דיוקן פנימי שהוא גם דיוקן המקום והזמן.

ד"ר איה לוריא
מנהלת ואוצרת ראשית

פחות קריאה...