טל שוחט | בזכות האיטיות

אוצרת: דליה לוין
3 במרץ, 2007 - 9 ביוני, 2007

התקרה עפה, 2007, תצלומים
טל שוחט
גוף העבודות התקרה עפה מורכב מסדרה בת עשרה תצלומים של מאווררי תקרה ומדיפטיכון המצולם באותו חלל מרתפי, ומציג בלוח אחד עץ הפוך ובאחר – אישה שוכבת על ספסל. שתי העבודות הנראות לכאורה כה שונות זו מזו – הן סדרת המאווררים והן הדיפטיכון – מאופיינות בניקיון צבעוני ובהקפדה צורנית. דלות הצבע והקומפוזיציה יוצרות אווירה של קור ושל איפוק, המעלה לדיון את קו התפר שבין התגלות להיעלמות. בחלל נטול פרספקטיבה ובמינימום ההכרחי צפים להם המאווררים, לבנים על גבי קירות לבנים. הרצף השרירותי של לא כלום זה מסמן כביכול תנועה על ציר מעגלי, במסגרתה מוזמן הצופה לקחת חלק בתהליך בניית הדימוי, כזה שיאפשר את תחביר המקטעים ואת חיבורם לכדי רצף אחד. אולם המכניזם המיוצג על ידי הצלב, הולך ומאבד מובן ככל שמנסים להרכיבו. בביטויו הגבולי, בקלילות ובאבסורדיות מופרכת, הוא מבקש להתרחק מאתנו אל הלא-כלום. העץ לעומתו, עירום ועקור משורש, נע על ציר הפוך. הוא שוקע אל תוך מה שנראה כשלולית של אי-נראות שחורה או כחור אפל. מוטיב ההיפוך והכפילות, כמו בסדרת המאווררים, חוזר כהד מן הבבואה השחורה המשקפת מקטעים של העץ. את אותו גבול שבין היעלמות סימבולית לבין בנייה מחדש המעניקה צורה ומובן לאשליית הדבר הבראשיתי, ניתן לזהות גם בדמותה של האישה השרועה על גבי הספסל, גופה מסומן בשמות העצמות הכתובים על גופה העירום בדיו שחורה ובשפה זרה. הניסיון לחלץ את העצמי מן הגוף או לכבוש אותו מן החוץ, יהא משכנע ככל שיהיה, נותר בלתי מפוענח. הקרע הדיכוטומי שבין חיים למוות, בין משמעות לחוסר משמעות, בין המפורק למובנה מותיר את חותמו באמצעות המרווח, המקום הריק, וברוח האחרת המנשבת בהם.

להמשך קריאה...
Facebook
Twitter
Pinterest
Instagram
Social media & sharing icons powered by UltimatelySocial