העידן הדיגיטלי אינו מותיר לנו אלא ציר זמן כרונולוגי (chronos); ציר זמן מוסדי וטכנולוגי, חד-סטרי. הזמן הדיגיטלי הגנרי כולו מִסְפׇּרים. הוא מקיים את "הסדר". הוא דוחף אותנו בכיוון אחד. נותקנו מן הזמן האנושי, מן היכולת לתזמן (kairos). זהו עידן של הווה מתמשך, שיסודו במערכת מלאכותית: עידן גלובלי שאנו נמצאים בו בכל מקום בו-זמנית, 24/7, "מופעלים" בלי יכולת "לכבות" את עצמנו. אורפז ניצבת כזרה על הציר הכרונולוגי, אך מבטה מחפש דרך להשתייך. היא מתמקדת בדימויים שחוקים של פיתויים צרכניים במרחב הקפיטליזם התרבותי, המשווק לנו חוויה במקום סחורה, מוקסמת מהם אך חסרה את היכולת להתמסר לחוקי המשחק ולהיכנע למערך התשוקה הקפיטליסטי. כך מעוקרים הדימויים מכוחם הסמלי ונותרים כקליפות ריקות.
אורפז אינה מבקשת לנפץ את מערך המראות הכוזבות המרכיבות את העכשווי. למעשה, ניתן לפרש את עבודותיה כמעידות על רצון להשתייך למבנה חברתי גדול ממנה; רצון כן אך עקר להיכנע לחוקי המשחק, אך ללא יכולת אמיתית לזייף את השייכות לסיטואציות המהונדסות. הרי הקפיטליזם הוא מה שנותר לאחר שהאמונות קורסות. הוא מעכל כל מה שבא איתו במגע. הוא מעצב מראש את התשוקות, המאוויים והתקוות. הפרט נותר צופה-צרכן המכתת רגליו בין ההריסות והשרידים. לחלופין, ניתן לפרש את העבודות גם כהצעה לאפשרות של חיים בעכשווי. אם אנו חיים בעידן שכל כולו מחוות מאולצות, הדרך היחידה "להיות ברגע" היא להתייצב מחוץ לזמן. הזרוּת מייצגת אפשרות יחידה של חיוּת, של מודעות לזמן האנושי האבוד וניסיון להשיבו על כנו.

פחות קריאה...