צילום חלל: טל ניסים

האשה הצעירה שהתבוננה במיכל היימן מ"לוח 34 – "תצלום שצילם בסביבות 1855 ד"ר דיאמונד (1809-1886), פסיכיאטר בריטי שהיה חבר סגל בכיר בבית חולים ספרינגפילד (לשעבר "המקלט למשוגעים של מחוז סאריי") – נראתה לה דומה להפליא לעצמה בגיל ההתבגרות. היא זיהתה בה אפילו את ידיה שלה. מתוך שאיפה לשוב ולבקר את הנשים שצולמו בשנות ה־50 למאה ה־18 בעת שהיו מאושפזות ב"מקלט למשוגעים", פעולתה הראשונה של היימן הייתה לתפור לעצמה שמלה דומה לזו שבה צולמו, כאסטרטגיה מרכזית להשגת גישה למקלט. היא החלה לצלם דיוקנאות מרובים (בתצלומים ובווידיאו), בעיקר של נשים, כולל היא עצמה, וכן של מספר גברים ואנשים שמגדרם לא בינארי, כולם לבושים בשמלה זו.

בתערוכה מציעה היימן, בין השאר, אפשרות למפגש אישי עמה, שתכליתו הגשת ייעוץ לה ותמיכה בה. המפגש צפוי להיות המשך ושכלול של פעולות קודמות שלה, כגון מבחני מיכל היימן (M.H.T.s) מס’ 4-1 ,שבהן ניהלו מאבחנות מטעמה דיאלוג עם המבקרים, באופן יחידני או קבוצתי. האמנית תהיה נוכחת באולם התצוגה בזמנים שיפורסמו, מבלי להתחייב מראש לרפרטואר פעולה מסוים. לעתים תשוחח עם המבקרים, לעתים תאזין, תראיין, תחלוק את סיפור חקירותיה, או תשקע אל תוך עצמה.

דמויותיהם המצולמות של שני שומרים בקופסות אור ניצבות בכניסה לתערוכה. הן מהדהדות את דמות השומר בסיפורו של פרנץ קפקא "לפני החוק", כמו גם את התימה העתיקה של nostos (שיבה אֶפִית).

שם התערוכה, AP – Artist Proof, Asylum (The Dress 1855 – 2017), משקף את היובשנות הבירוקרטית והטכנית של המנגנון הארכיבי, בעודו שולח לאופני המיון המקובלים בתחום ההדפס האמנותי. בראשי התיבות AP( Proof Artist ,ובעברית, "אבחנת האמן" (נהוג לסמן את עותק המקור של הדפס) שאינו חלק מהמהדורה הממוספרת( שאושר על ידי האמן/ית, על פיו אמור הּדַפָס להדפיס את הדפסי המהדורה. עם עליית ערכם המסחרי של תצלומים, אומצה בצילום האמנותי שיטת המספור מתחום ההדפס לשם הסְ דרה של תפוצת עותקים מוגבלת, שתשמר את ערכם הכלכלי. בהקשר של עבודתה של היימן, AP אינו רק מונח פרוצדורלי־מסחרי המחתים את העבודה במעין תו־תקן, אלא הוא גם סימון מחדש של נוכחותה החיה של האמנית כמקור סמכות אנושי בעידן השעתוק הדיגיטלי. בתערוכה יש ייצוג נוסף לשיטות הסדרה, בארכיון תצלומים ומסמכים המקוטלגים ונתונים במתקן תיקיות. הגישה אליו – כנהוג בארכיונים – מוגבלת ומצריכה את אישור האמנית, ורק היא מורשית לשלוף חומרים מתוכו.

הפרויקט הנוכחי של היימן כלל נסיעה ללונדון, שם ביקרה בארכיונים ובמקלט למשוגעים שבו עבד ד"ר דיאמונד – שכיום הוא אחד הבניינים המשמשים את בית החולים ספרינגפילד. תיעוד נסיעה ברכבת התחתית אל בית החולים מוצג בתערוכה באמצעות מערך של סאונד והקרנות וידיאו. בסרט Plate 34 Line, London(2016) מגלמת בתּה של האמנית, אמילי, את דמותה של הנוסעת בזמן. בסרט נוסף שצילמה היימן, (Check Double (2016, המוקרן על רצפת האולם, מציגה בפניה דוברת של המוסד, שהיה פעם המקלט למשוגעים של סאריי, את הגרסה הרשמית של "סיפור המקום". לקראת סופו, נראית התוכנית האדריכלית של המקלט למשוגעים, המעידה, בדומה לתוכניות של מוסדות מעין אלה ברחבי העולם, על המערך הארגוני של המוסד ועל אופן התנהלותו. המערך כולל הפרדה בין נשים וגברים ובין חולים יותר וחולים פחות, חדרי בידוד וענישה, אולמות שינה ומקלחות משותפות, וחדרי עבודה שבהם הועסקו החוסות בעבודות פיזיות נשיות מסורתיות, בעיקר ככובסות ותופרות. אך היימן, עולה לרגל נחושה, מכוננת מחדש את הסיפור. בהפעילה אופציות שחזור רב־שכבתיות של מהלכי שיבה – אל המוסד, המקלט, הארכיב והמוזיאון – היא מסמנת את השיבה כאפשרות השפויה היחידה לתחילתו של תהליך החלמה.

פחות קריאה...