אולי אין זה מפתיע שהעבודות מהדהדות אמנים מהעבר, כיוון שרובן נוצרו לאחר המסע שעשתה האמנית לאיטליה בשנת 2000 בעקבות עבודותיו של קרוואג'יו. התאורה הדרמטית וחדות ניגודי האור-צל, הקיארוסקורו, בצילומיה חושפים את ההשפעה המובהקת של עבודות אמן הרנסנס.
הצופה ביצירותיה של חלבין משער כי הצילומים נשענים על מקור איקונוגרפי ברור, אולם פרט למקרים אחדים, אין זה כך. חלבין אמנם משלבת בעבודותיה אלמנטים מתקופות שונות, אולם היצירה הסופית היא שלה ושלה בלבד. הצילומים, שכולם מצולמים בסטודיו שלה, ניחנים בקומפוזיציה מוקפדת, המעוררת לעתים תחושה של נרטיב אפל ומבשר רע, שהרקע הקודר העוטף את הקומפוזיציה מעצים אותו. אלמנט זה בולט במיוחד בצילומים מרובי-הדמויות המתארים סצנות מהתופת של דנטה.

כאמור, רק לעיתים נדירות נשענות העבודות על מקור איקונוגרפי ברור. כזה הוא הצילום המתאר נערה-אישה-ננסית על סוס-נדנדה. זהו מיזוג של ציורו הנודע של ולסקז, דיוקן הנסיך בלתסר קרלוס רוכב על סוס (1634, מוזיאו דל פראדו, מדריד), עם ציורי הגמדים שכה היטיב לתאר. צבעוניות הצילום מזכירה יצירות בארוק ספרדיות – ולא במקרה. למשל תצלומה של האישה דשנת האברים שעלה תאנה בודד מכסה את מערומיה, הוא מחווה לציורו של חואן דה מירנדה, אאוגניה מרטינז ולחו עירומה (1680 בערך, מוזיאו דל פראדו, מדריד).

למרות ריבוי ההתייחסויות לאמנות העבר ולאיקונוגרפיה הנוצרית (כגון הפייטה), יצירותיה של חלבין שייכות לכאן ועכשיו, ואווירתן היא אל-זמנית. האמנית מציגה בפנינו דמויות אנושיות חריגות במידת-מה; דמויותיה מאכלסות את אזור הדמדומים המשתרע בין שלווה ובין מצוקה, בין ביטחון קיומי ובין הפחד מגורל מאיים, דיכוטומיה שאינה מוכרת לצופה בן המאה ה-21.

פחות קריאה...