גלר מצלמת עדר כבשים במסע לקראת המלטה ומראה לנו אותם בתוך מציאות אפורה וקשה, בלי ניסיון לייפות אותה. את "כדורי הצמר" החמודים שהלכו לבדם בשיר, מראה גלר כשהם משוללי חופש, דחוסים, מסומנים ברצועות פלסטיק ומובלים על ידי האדם כחלק מפס ייצור המוני שבו הטבע ממושטר ונדחק לתבניות דַּכְּאניות. אולם גם מתוך המראה האחיד של הכבשים, מתוך ההמולה ובמהירות ההובלה, גלר מצליחה להשתהות עם מצלמתה על פניהם של הכבשים, כל כבש וכבשה בנפרד, וחושפת הבעות פנים וניואנסים המייחדים כל אחד ואחד, ובכך מעניקה להם את האינדיבידואליות שאבדה.

גם השפה הקולנועית של הסרט משבשת את ההרמוניה של השיר: גלר מחלקת את הסרט ל־16 פרגמנטים הקוטעים את הזרימה הטבעית של הסרט ושל הפסקול. הרצף המרגיע שאליו אנו רגילים בצפייה בסרטים, בעיקר סרטים העוסקים בילדים, נקטע בחדות ובפתאומיות, באופן בלתי נעים לאוזן. כך מייצרת גלר הזרה של דימוי הכבשים המופיע בשיר, ספירת הכבשים כבר אינה מרגיעה ומרדימה, אלא מעוררת את הצופה וגורמת לו לחשוב מחדש על דימויים וסטריאוטיפים של הילדות.

פחות קריאה...