הבעל שם טוב (רבי ישראל בן אליעזר), מייסדה של תנועת החסידות, "הוריד" את האלוהות מהשמיים לארץ; לתפיסתו, היא אינה שוכנת בהיכל שמימי מרוחק אלא בכל תנועה ומחשבה של המאמין, כאן ועכשיו. גילויי האלוהות בעולם הזה משמעם שיש לה "דירה בתחתונים" – מקום לשכון בו בעולם הגשמי. התערוכה נחלקת לשני עולמות – "עליונים" ו"תחתונים" – שההבדל המהותי ביניהם הוא נקודת המבט של האמן על הציור ועל העולם.

על קיר הבטון המסיבי באולם הכניסה מוצג מערך ציורי גדוש המתאר מציאות פנטסטית, ציורים שמנתקים מגע מהאדמה ומרחפים. מתוך הקונפליקט בין הרוחני לגשמי, בין הדתי לחילוני, בין הפיגורטיבי למופשט, אזולאי מותח רשת של הקשרים וזיקות אסוציאטיביות לתיאטרון, לחוויות אוטוביוגרפיות, למעשיות, ועוד. מאז שהחל לצייר מגזרות נייר מאטיסיות, ב-2015, נכנס המופשט לציור שלו באופן מובחן ומוחשי, והפך אותו לקולאז' אסתטי ורעיוני המקשר בין עולמות. המגזרות המצוירות הן כמו חלון-חלום למורשת ולרוח של מאטיס – הן כנפיים שבעזרתן הצייר "מרחף" מעל לאדמה, וגם אמצעי ציורי המעניק צורה וצבע לתת-מודע.

בחלל הפנימי של התערוכה מוצגים מראות ארציים השייכים ל" דירה בַּתחתונים". חזיונות אלו, שנטועים במציאות הישראלית ובביוגרפיה של האמן, משמשים כפיגומים לבניית "דירה בעליונים". אב (רוחני, אלוהי, ביוגרפי), חוק, שפה וסדר – אלה האידיאות שמניעות ציורים אלו, שנותנים ביטוי לפוליטיקה של צבע, מערערים על הקונספירציה של הציור ומצפינים בתוכם ביקורת חברתית, פוליטית ותרבותית. האמן, הנוכח כמעט בכל הציורים, הוא משל לסובייקט הישראלי המרובד, רב-הניואנסים, המכיל דבר והיפוכו.
אזולאי מודע ליכולתו ליצור דימוי יפה מבלי להתאמץ, לספר סיפור בצבעוניות מפתה ומשכנעת, ולהפעיל מניפולציות ציוריות כדי ליצור קשר-עין אינטימי עם הצופה. הוא בונה אמון בינו לבין הצופה באמצעות קומפוזיציות פשוטות-לכאורה, שבתוכן הוא שותל פרובוקציות קטנות ונפיצות ההופכות את פני השטח של הציור לשדה מוקשים.

פחות קריאה...