ששון חוקר את האופן שבו מראה צילומי ודיגיטלי של נוף יכול לחזור ולהתפרק לשפת הציור והרישום, תוך שהוא פועל בשני אופנים: מחד, הוא חותר להשיג דיוק אשלייתי מרבי של ציור המיישם את חוקי הפרספקטיבה וליצור מרחב אמין ותלת-ממדי, בהתאם לתפישה הקלאסית של ציור "כחלון למציאות"; מאידך, הוא מיישם את טכניקת האנאמורפוזיס המעוותת את הדימוי ומאפשרת את קליטתו אך ורק מנקודת מבט אחת מסוימת, או בעזרת מראה צילינדרית הממוקמת עליו. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר לשימוש בטכניקה זו היא ציורו של האמן הגרמני, הנס הולביין הצעיר, "השגרירים" (1533). בציוריו בטכניקה זו משתמש ששון בפורמט עגול ואליפסי, נקודת המבט מורחבת אל מעבר לגבולות האפשר, והנופים המתקבלים נראים מעוותים ובלתי מציאותיים.

ליצירת דימוי הנוף המעוות נעזר ששון בתוכנת מחשב ההופכת את הדימוי ומשנה אותו בהתאם לפרספקטיבת האנאמורפוזיס. קשת הצבעים בציורים מצומצמת, ונוטה לגוונים משתנים של ירוק בשילוב סגול וצהוב, ואלו יוצרים אפקט דיגיטלי-צילומי. הצבעים ניחנים בהיבט זרחני המשווה ליערות מראה מסתורי ובלתי ריאליסטי. הנופים בציורים נראים מאיימים משהו. גם כאשר ששון מצייר לפי חוקי הפרספקטיבה המדעיים, מתקבלת במרחב הציורי תחושת קלאוסטרופוביה ודיסאוריינטציה, כאשר היער מקיף את הצופה וסוגר עליו.

פחות קריאה...