כמו אמנים אחרים בני זמנו, ערך מנטניה ניסיונות בפרספקטיבה. בין השאר, הוא הנמיך את האופק כדי להעצים את אפקט המונומנטליות. דמויותיו, הנראות לעיתים קרובות כעשויות אבן, מעידות על גישה פיסולית ביסודה. כך גם ברפרודוקציה המדוברת: התהלוכה צועדת ממש על הגבול התחתון של הבד, כך שמתחזקת האשליה שהיא צועדת כאן, בעולמנו אנו; צעדת ניצחון על במה אינסופית.

בדיאלוג הייחודי לעמיצור, היא מנסחת שפה היברידית חדשה, בין ציור לקולאז'. בחירה זו נשענת על מגוון מסורות אמנותיות, מעבודתו המאוחרת של אנרי מאטיס ועד לריצ'רד דיבנקורן. בה בעת, היא שואבת השראה מטכניקות של עבודות טלאים (quilts) וטקסטיל. היא אינה מסתירה את תהליך העבודה: אלפי חורים קטנים בניירות המרכיבים את הקולאז'ים מעידים על השינויים שנעשו בהם בתהליך היצירה; מפת חורים המייצגת את תנועת הידיים היוצרות ושינוי מתמיד בניסיון להטיל עוגן. בתהליך זה, הניירות נחתכים לצורות בגדלים שונים ומונחים זה על גבי זה, מחוזקים למצע במאות סיכות. לעומת הקולאז' המודרניסטי, העשוי לרוב מגזרי עיתון, תצלומים ועוד, חומר הגלם בעבודותיה של עמיצור הוא נייר לבן ופשוט, צבוע באחידות בצבע תעשייתי שגווניו נרקחו לבקשת עמיצור. הניירות הפשוטים משמשים כבסיס למגוון פעולות מורכבות ומפגשים מפתיעים.

העבודות קיבלו השראה מרפרודוקציה בשחור-­לבן, אך צבעוניות עזה ורבת תנופה היא השולטת בהן. הדבר נדמה מעט משונה, כי עמיצור מעולם לא הכירה או ראתה את המקור הצבעוני, אך אולי זה בדיוק מה שאפשר לה להתנתק ממנו בקלות יחסית, וליטול לעצמה את החופש לשילובי צבעים כה מקוריים ועזים. הניירות החתוכים שלה נראים כיבשות השטות במעין תנועה טקטונית על פני כדור ארץ שטוח, והתוצאה היא מחזה מרהיב, שפשטותו מבוססת על מלאכת מחשבת.

צילומי הצבה: דניאל חנוך

פחות קריאה...