עידו מרקוס

בזמן שיטוט בפייסבוק ב-2016 נתקל עידו מרקוס בדימוי שולי, תמונה ששמה הדיגיטלי 1679.jpg: דיוקן של מכּרה הניצבת בתוך אסתטיקה ישראלית. דימוי חסר ייחוד, ללא סקלת צבעים מרשימה או מאפיינים איקוניים. הוא בחר בו באופן כמעט מקרי, יצר תצלום-מסך שלו, ניתק אותו מהרשת, הדפיס במגוון מדפסות, מהירות

זמן דיוקן I

מערך התערוכות הנוכחי במוזיאון וזה שיוצג לאחריו מתמקדים בדיוקן ובמשמעויותיו. זהו אחד הז'אנרים הקלאסיים באמנות, והוא מעלה בחדות שאלות של זהות ושל תבניות ייצוג, כמו גם מתחים בין הביטוי האישי־הפרטי לזה החברתי והתקופתי, ובין שאיפת ההנצחה בחומר לטבענו האנושי בר החלוף. בתערוכות מודגשים

איריס נשר

במרכז תערוכתה של איריס נשר הקרנה של תצלומים המתעדים את בנה, ארי נשר, במוזיאונים או במוקדי משיכה לשוחרי אמנות ברחבי העולם. נקודת המוצא לסדרת תצלומים זו היא תצלום של ארי הילד, כשהיה עדיין בן שש, בעת ביקור משפחתי במוזיאון ישראל, ירושלים. הוא משתרע, ספק נרדם ספק מנמנם, על כריות הבד

מריה סאלח מחאמיד

עבודתה החדשה של מריה סאלח מחאמיד, "אנא הוּן" (בעברית, "אני כאן"), מגוללת את קורותיה בשנה החולפת. הייתה זו שנה דרמטית במיוחד, שבמהלכה מצאה האמנית את עצמה מטולטלת בין חיים ומוות, לא פחות. הסיפור נפרש על מגילת בד לבנה, בעירוב של דימויים וסמלים ובשפות רישום שונות, החל בהיענותה

נטליה זורבובה

טקסט: לנה רוסובסקי בתערוכתה "דְיֶּבוֹצְ'קִי" (ברוסית, בנות) פותחת נטליה זורבובה את ביתה ומזמינה את המבט הבוחן של עיניים זרות. "זה המבצר, כאן הכול קרה", היא אומרת. האמנית מאפשרת לנו להביט אל תוך המרחב הפרטי שלה, וכך היא פותחת צוהר אל חוויות של אישה מהגרת, דוברת

אליסון צוקרמן

אליסון צוקרמן, אמנית ניו-יורקית (ילידת 1990), זכתה לכינוי "DJ של עולם האמנות". בציוריה היא מסמפלת רכיבים מיצירות-עבר של התרבות המערבית, תמיד של אמנים גברים, ומייצרת רמיקס חדש המשלב שכבות של היסטוריה עם נוכחות תזזיתית עדכנית. כשודדת לאור יום, היא מכליאה אמנים מודרניים ועכשוויים

ורד אהרונוביץ

המשפחה וביתה הנאה ניצבים במרכז תערוכת היחיד של ורד אהרונוביץ, המזמנת לנו חווית ביקור מציצנית ומטרידה. על אף חזותו הבורגנית, המהוגנת, בבית זה אין כל כוונה לכבס את הכביסה המלוכלכת במחשכים. אל לנו לתת לדקדקנות פרטיו של בית-הבובות העשוי לעילא – בחומריות מושכת, במבע בהיר ובצבעים

חנה לוי

לאורך שנות פעילותה בארץ, משנות השלושים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, נישא שמה של הציירת חנה לוי (2006-1914) בהערכה רבה בקרב קהילת האמנים, האוצרים ומבקרי האמנות. על אף זאת, לא עלה בידה לפרוץ את המעגל המצומצם יחסית של הקהל שאליו נחשפה יצירתה, ותערוכותיה הוצגו בדרך כלל בחללים פריפריאליים

ציבי גבע

לְעֺלָם לֺא אֶהְיֶה עֺד הָאָדָם הַשֺּׁמֵעַ אֶת הָרַעַשׁ הַשָּׁבִיר. – אבות ישורון, "לְעֺלָם עֺד" המיצב של ציבי גבע מורכב משלושה גופי עבודה, שיוצרים יחדיו רצף בין ציור לאובייקט פיסולי ומרכיבים חלל מנטלי שלם. הקשרים הנרקמים ביניהם נותנים ביטוי למבטו של

מרסדן הארטלי

ציור של מרסדן הארטלי ( (1943-1877מתוך אוסף יעקב אלקוב, המהווה נדבך חשוב באוסף של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הר סנט־ויקטואר (1927), נושא מטען אישי לצד התגלמות של דבר מה אוניברסלי. זהו דימוי של מקום פנימי וחיצוני, של ערגה, של ראשית ואחרית. הצבתו לצד ציור נוסף