הצגת הסדרות זו לצד זו מבליטה את ההיבטים המשותפים להן. נראה שרובין בוחן את מקום שהותו כתייר משתהה, אולי כחרש תרבות המתחקה אחר קוד פנימי כללי כלשהו, ולאו־דווקא אחר סיפורו המשפחתי או האישי. במובן זה, על אף המרחק בין מקומות שהותו, נותר האמן במקומו הקבוע: בעמדת התבוננות של משקיף מבחוץ. תמונת ההווה של המקום בוקעת אצלו מניתוח מנגנוני הנוסטלגיה. המלה "נוסטלגיה" ,המורכבת מן המלים היוניות nostos (שיבה הביתה) ו- algos (כאב), מבטאת השתוקקות בלתי מושגת אל מצב טבעי, מוגן ובטוח, אל תמימות שאבדה. כתופעה חברתית ופסיכולוגית, הרגש הנוסטלגי מתאפיין במתח דיאלקטי בין עבר הנתפס כיפה ומושלם לבין ההווה הפגום והחסר. העבר כמוס בתוצריו – חפצים, עיתונים, גלויות, פריטי אופנה – והמפגש המחודש איתם (או עם תיעודם) מעורר כמיהה אל "ימי התום" המיוצגים בהם, גם אם בפועל לא לקחנו בהם חלק. בעיתונים התל־אביביים, למשל, בולט הניסיון לייצר תמונה של חיי זוהר ונשקפת תרבות פנאי מתפנקת, קלת־ראש ונטולת דאגות, שדרגת אמינותה משתווה כמעט לתמונת האושר המפוברק הקורנת מהצילום המגויס המפאר את החיים בסין תחת שלטונו של מאו דזה־דונג.
רובין נמשך לדימויים שהפכו זה מכבר לנוסחאות ייצוג מוכרות, לגלויות תיירים המטופלות במלאכותיות – כל מה שמעיד, יותר מכל, על מנגנוני הייצור והשיווק של תרבות הדימוי. המניפולציה וההסוואה שהיא יוצרת ממסכות את יכולותינו לקלוט ולבטא את המקום הממשי, תחושה שרק מתחדדת בתרבות הווירטואלית של עידן הגלובליזציה. בעבודתו של רובין, המתקתקות הסכרינית של הערגה למקום ולמה שהיה בו מאוזנת בחריפות המודעת של חשיפת מנגנוני ההְבניה והפיתוי.

פחות קריאה...