עד לפני זמן לא רב, היו "המנהרות" נושא מרכזי בשיח הביטחוני-האקטואלי בארץ. חדשות לבקרים הצטברו דיווחים מטרידים על תקריות ועדויות על רעשי חפירה ליליים בגבול הדרומי עם עזה ובגבול הצפוני עם לבנון, דרך מאחזי החיזבאללה. תכונותיו החומריות של הספוג מעלות לא רק זיכרון אינטימי של גופנו המונח על מזרון המיטה, אלא גם את יכולתו לבודד, לאטום ולהשתיק קולות מעוררי חלחלה. ואם לאורך ההיסטוריה האנושית שימשו מנהרות גם כמקום של מחבוא, מסתור והגנה, המנהרה של שנהב, החשופה לעיני כל במרכז החלל ועשויה חומר רך, מנוטרלת מראש מפונקציות אלה. כך מצליבה המנהרה בין הקונפליקט המקומי למצב קיומי אוניברסלי של הימצאות במבוי סתום.

ב-2001 הציגה שנהב על קיר הבטון באולם הכניסה של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית שורה של חמש עבודות פסיפס העשויות ספוג צבוע, שהתבססו על תצלומי עיתונות ממלחמת לבנון, מאינתיפאדת אל אקצה ומסרטי מלחמה. היא "טיפלה" בתמונות עיתונות קשות כאחות מרפאה או כרסטורטורית (רַפַּאית) מיומנת, שבה ואיחתה את החלקים המפורקים לכדי "תמונת מלחמה" באמצעות השימוש בספוג רך, מבודד ומרפד. הבחירה בפסיפס נקשרה לביוגרפיה האישית של שנהב, שכן אביה, דוד שנהב, היה רסטורטור בעל שם, שעסק ברַפָּאוּת והתמחה בשחזור פסיפסים. בשיחתנו על פרויקט המנהרה הנוכחי שלה, עלה זכרו של האב גם דרך הד סיפור הישרדותו הבלתי יאומן במלחמת העולם השנייה, כנער שנותר לבדו ביער ומצא, כפי הנראה, מסתור במערה או בבור שחפר שם כדי למלט את נפשו.

בעת השיטוט סביב האובייקט ובתוכו, עולות פרספקטיבות פרשניות משתנות, הקושרות בין מצבי תודעה וזמן. הן משליכות על קריאת הפרויקט בממדים שונים בעת ובעונה אחת – גלוי ומודחק, אקטואלי והיסטורי, קולקטיבי ואוטוביוגרפי.

פחות קריאה...