על קיר הבטון בכניסה למוזיאון מוצגת העבודה הורדה במשקל המורכבת משלושה "שלטי חוצות" המפרסמים, כביכול, שיטה מקורית להורדה במשקל באמצעות כפיפות ברך (למוסלמים) ונענועים (ליהודים). עבודת הווידיאו צללית מתארת מופע יחיד של ריקוד בטן סוער וארוטי המבוצע מול המצלמה על-ידי רקדן ממין זכר. המתח הפואטי המגולם באקט הריקוד מתעצם ביחסים הנוצרים בין הרקדן לבין צלליתו המרצדת על הקיר בעת הריקוד. גם גופו השרירי המחוטב של הרקדן וגבריותו המוחצנת מעניקים לריקוד הבטן, הנחשב כאקט מובהק של נשיות מופגנת, עוצמה חתרנית. גיבור הסרט הוא סמי כמאל, ידידו של האמן, גבר לא צעיר ממוצא אלג'יראי, העובד בשעות היום כזבן במעדנייה יוקרתית ובשעות הערב עוטה את דמותה המיתולוגית הנערצת של רקדנית הבטן המצרייה משנות השישים, סאמיה כמאל.

בשתי העבודות בולטים הקונפליקט והשניות. בהורדה במשקל מתייחס עטיה באירוניה לקונפליקט שבין הדת לעולם הצריכה, ובצללית הוא מתייחס לקרע הנוצר בין גבריות מוסלמית "אחרת" לבין ערכי הדת והמסורת. שתי העבודות משקפות שני כיוונים רעיוניים משיקים המאפיינים גם את עבודותיו הקודמות של עטיה: מצד אחד, ביקורת חברתית הנוגעת להתנגשות בין תרבויות, ומצד אחר, צילום "אנתרופולוגי" המתמקד בקהיליית המהגרים ונוגע בסוגיות של זהות ושל מגדר. בשני ערוצים אלה מחדד עטיה את הפער שבין סטריאוטיפים ופנטזיות, ומגחך בציניות על הכמיהה למותגים בקרב קהיליית המהגרים הצפון-אפריקאית.

בשנים האחרונות מגלה עטיה עניין מיוחד באימת האיסלאם, כפי שהיא נחווית בעולם המערבי מאז ה-11 בספטמבר. עמדתו האירונית של עטיה מכוונת הן כנגד הדת והן כנגד חברת הצריכה המערבית. הבחירה בחיקה המנחם של הדת כמוה כאימוצם של המותגים הנכונים. בשני המקרים מדובר, לדבריו, בניצול ציני של המצוקה האנושית.

תמי כץ-פרימן

התערוכה בחסות שגרירות צרפת בישראל, המכון הצרפתי ו-AFAA – הארגון לפעילות אמנותית של משרד החוץ הצרפתי.

פחות קריאה...